אחד מערכי היסוד של שיטת המשפט שלנו היא חזקת החפות. חזקה זו מעגנת עיקרון מוסרי לפיו יש זכות לאדם לצאת זכאי בדינו כל עוד אשמתו לא הוכחה מעל לכל ספק סביר. לכאורה, חזקת החפות כבר לא חלה על נאשם שהורשע. אך בכל זאת יש לה משמעות, אם הנאשם מגיש ערעור על עצם הרשעתו, ולדעת בית המשפט לערעורים יש סיכוי כלשהו שיזוכה.
השופט יורם דנצינגר נדרש על כן להכריע בין חזקת החפות של משה קצב - לפיה לא תישלל חירותו באמצעות מאסר בטרם הרשעתו הפכה לסופית ומוחלטת - לבין העובדה שחזקה זו כורסמה במידה רבה בפסק-דינו המרשיע של בית המשפט המחוזי. דילמה זו אינה ייחודית למקרה קצב, והיא מתעוררת חדשות לבקרים. החלטה שמשמעותה היא כליאתו המידית של אדם, על פי פסק דין נשוא ערעור, נושאת עמה אפשרות של פגיעה חמורה בחירותו של אדם חף מפשע. חומרת הפגיעה עשויה להתברר במלואה רק בשלב מאוחר יותר, אם יתקבל ערעורו של הנידון ויתברר כי ישב במאסר לשווא.
בעבר רווחה ההלכה לפיה נאשם שהורשע צריך להתחיל לרצות את עונשו באופן מיידי, וכי רק במקרים נדירים ביצוע עונשו יידחה. אך נקודת האיזון השתנתה לטובת נאשמים: בית המשפט מפעיל כיום שיקול דעת באופן המביא בחשבון את האינטרס הציבורי באכיפה מידית של המאסר עוד בטרם בירור הערעור, תוך הקפדה כי מימוש אינטרס זה איננו פוגע בנאשם ובזכויותיו במידה העולה על הנדרש. במסגרת זו בית המשפט בוחן מכלול של שיקולים, בהם סיכויי הערעור. ככל שאלה גדולים יותר, גובר החשש כי הנאשם יירצה עונש מאסר לשווא אם לא יעוכב עונשו; שיקול נוסף הוא אורך העונש שהוטל על הנאשם, וככל שזה קצר יותר, הנטייה תהיה לעכבו, כדי שריצויו לא יסתיים בסמוך להכרעה בערעור. שיקול אחר הוא האם לנאשם יש עבר פלילי, ומידת הסכנה הכרוכה בשחרורו.
ביהמ"ש מופקד על זכויות הנאשם - גם אם איבד אותן בעצמו
השיקול המרכזי שעמד ביסוד החלטתו של השופט דנצינגר היא הקביעה הלכאורית - שאין בה לחייב את השופטים שידונו בערעור - לפיה יש סיכויים לערעור בכל הנוגע לאישומים באינוס. בהקשר זה מעניינת במיוחד קביעתו של השופט שההחלטה לדחות על הסף את הטענה החלופית של סנגוריו של קצב טעונה ליבון. כזכור, הנשיא לשעבר טען בעצמו כי לא היו לו כל קשרים מיניים עם המתלוננות. בכך הרחיב קצב את יריעת המחלוקת, והקל על התביעה. סנגוריו ניסו לטעון טענה חלופית, לפיה גם אם יש בסיס לטענה כי בין קצב למתלוננות היו יחסים אינטימיים, הרי שאלה היו בהסכמה. בית המשפט המחוזי סירב להישמע לטענה והחליט לפקוד על הנאשם את עוון שקריו. פסק-דינו של השופט דנצינגר מגלה גישה ברורה של העדפת הערך של גילוי האמת. ההליך הפלילי אינו משחק שחמט בו טעות אחת במהלך גורמת להפסד. נאשם יכול לעשות טעות טקטית, ועדיין לא לאבד בכך את כל עולמו; בית המשפט הוא זה המופקד על שמירת זכויותיו של הנאשם, גם אם הוא לא השכיל לשמור עליהן בעצמו.
הניסיונות לנתח את הסוגיה במשקפי שוויון והשוואה לנאשמים ולמקרים אחרים נידונו לכישלון. השתלשלות האירועים, האופן שבו התפתחו כתבי האישום, החזרה מהסדר הטיעון וטענת ההגנה מהצדק בשל מעורבות התקשורת, הופכים את הפרשה למיוחדת במינה. השופט דנצינגר העדיף את האמת כפי שהוא רואה אותה על פני הדעות של התקשורת ושל ההמונים.
*ד"ר מיכל טמיר, מרצה בכירה במכללת שערי משפט ומומחית למשפט ציבורי ולסדר דין פלילי