פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      על העיוורון: הולכים אל הלא נודע

      משהו שעדיין אין לו שם קורה בעולם מסביבנו. נחשולי אדם מרי נפש שאיבדו כל פחד שוטפים כיכרות ערים, קוראים תיגר על שליטים ורודנים, וממוטטים כמו מגדלי קלפים משטרים אכזריים שנחשבו לבלתי הפיכים. וכשהסכרים נפרצים והמשטרים הישנים קורסים תחת שיטפון ההמון הזועם, יש רגע של חדוות ניצחון, של שיכרון חושים. דגלים צבעוניים מונפים ברוח, בליל של סיסמאות וקולות שאינם מצטרפים לשום מנגינה ברורה ממלא את האוויר, צעירים סימפטיים בוגרי מכללות אירופיות ואמריקאיות, בעלי אנגלית או צרפתית רהוטה, מתראיינים בהתלהבות לכתבי רשתות טלוויזיה. ולכל המלל המפוטפט הזה אין קשר למה שמתחולל במציאות.

      בני אדם שרגילים לחשוב במונחים ברורים מתקשים להשלים עם מציאות חיים שהופכת למהומה כאוטית חסרת פשר. מבעיתה אותם התחושה שחייהם היציבים לכאורה מתקיימים במורדות של הר געש, שהלבה הלוהטת בתוך קרביו ומבעבעת ועולה - עוד מעט תפרוץ ותסחף את כל מה שנקרה בדרכה.

      מה עושים מול ההתגעשות הזאת? שולפים מונחים משומשים מארכיוני העבר ומנסים לכפות אותם על התוהו ובוהו. המתגעגעים למהפכות נחפזים לקרוא לתופעה בשם "מהפכה". אחרים מנסים להרגיע את עצמם בעזרת השם "אביב עמים". כל נותני השמות הישנים והבלים האלה מזכירים מכשפי שבט קדום שמנסים למנוע סופה מתקרבת בעזרת שמות מפורשים ואבראקדברות. כי אם זו מהפכה משחררת, איך קרה שדי היה בשמועה שנוצרי חטף מוסלמית כדי שנחשול הלבה האנושית יחולל פרעות ויצית כנסיות בקהיר? לא ניחוח של אביב עמים עלה מהשריפה הזאת, אלא ריח רע של מוקדי אש-דת מחשכת ימי הביניים. כשמיליוני בני אדם חיים בכלכלה קורסת ובפיגור סביבתי חסר מוצא, וכשתרבות אחת מאיימת על תרבות אחרת בשוויון זכויות לנשים, האוויר טעון חומר נפץ. אותו המון שהצית את הכנסיות פנה גם לעלות על בניין שגרירות ישראל בקהיר, וראינו באיזו קלות היפנה לעברנו המשטר הסורי הקורס את הלבה האנושית המאיימת לכלות אותו.

      האם אנו נשמש נפץ בידי משטרים קורסים לחולל בעזרתנו את שרשרת הפיצוץ הגדול? האם אנו עדיין יכולים למלט את עצמנו מהתפקיד הנורא הזה שההיסטוריה נראית כמועידה לנו? הפרשנים והמנהיגים המתיימרים להוביל אותנו בזחיחות בימים טרופים אלה מזכירים את "משל העיוורים" - ציור אלגורי של פיטר ברויגל האב, שבו נראים חמישה עיוורים פוסעים בבטחה בעקבות עיוור שישי שמוביל אותם - היישר לתוך בור. העיוור ההולך בראש כבר מעד על שפת הבור, והצייר תופס אותו כשהבעת בעתה על פניו; העיוור הבא שנאחז בו חש שמשהו אינו כשורה, אך עיניו המופנות לשמיים חשות כנראה את רוח האביב הנעימה, ולא את חשכת הבור שאליו הוא עומד ליפול; ואילו ארבעת העיוורים האחרים הנאחזים זה בזה כלל אינם מודעים לאסון המצפה להם, והם צועדים בביטחון מלא כי מי שמוביל אותם יודע היטב לאן. ברויגל שאב את השראתו לציור ממשפט שלוקאס מביא מפיו של ישו: "אם עיוור מוליך עיוור, שניהם ייפלו לבור שחת".