את אירועי יום הנכבה אפשר לסכם כחציית קו מסוכן שבו נצרב בתודעה הפלסטינית מיתוס מג'דל שמס. בתמצית המיתוס הזה יקבע כי הפליט הפלסטיני חזק מהחייל הישראלי. הם יספרו כי את מה שלא הצליחו לעשות צבאות ערב וארגוני הטרור עשו כמה מאות פליטים חמושים בדגלים שחצו את שדות המוקשים והגדרות וחדרו לשטח ישראל.
דורות של חיילים ישראלים התחנכו על המיתוס: הסורים על הגדרות. אתמול זה התממש. סביר מאוד שאת ההשראה קיבלו הפלסטינים מהאירועים החודשים האחרונים ברחובות ערב אבל מה שעד אתמול היה בעבורנו תמונות בטלוויזיה הפך למציאות שסכנה גדולה בצידה אובדן הפחד עלול לגלוש במהירות לכל הגזרות ולהוביל אלפי פלסטינים לחקות את אירועי מג'דל שמס. ואם בסוריה או בלבנון עוד היתה לישראל לגיטימציה לפעול משום שמדובר בגבול בינלאומי מוכר, אירוע דומה של "צעדה עממית" לעבר מוצב או יישוב ישראלי ביהודה ושומרון יהיה בעייתי בהרבה בהיבט של הלגיטימציה הבינלאומית ומכאן גם באפשרויות המענה.
התקדים המסוכן הזה הוא תולדה של הערכת חסר בכל הקשור לאירוע בגבעת הצעקות. כבר עשרות שנים מתכנסים שם פליטים פלסטינים כדי לציין את יום הנכבה ועד אתמול הם הסתפקו בשלטים ובצעקות. בצה"ל העריכו שגם הפעם לא יירדו הפלסטינים מהגבעה יחצו את שדה המוקשים וירמסו את הגדרות ולכן הותירו פחות מעשרה חיילים סמוך לגדר.
רק לאחר שההמונים שעטו במורד הגבעה תוגברו הכוחות במהירות אבל גם הם הועמדו בסיטואציה קשה ובפני ברירה בלתי אפשרית: להרוג עשרות פלסטינים או לאפשר להם להיכנס לישראל.
בסיטואציה הנתונה בשטח ההחלטה שהתקבלה היתה נבונה. העולם מוכן לקבל מספר רב של הרוגים מאש סורית לא מאש ישראלית. אבל עם הצביעות הזאת ישראל תצטרך לחיות גם באירוע הבא והוא יבוא: התקדים של אתמול עלול לעודד למשל את תושבי מחנות הפליטים בסוריה בלבנון ובירדן לצעוד ל"בתיהם" ברגע שבו תוכרז המדינה הפלסטינית בספטמבר.
לסיטואציה הזאת צריך צה"ל להתכונן מהבוקר ובמקביל - לדאוג שהעולם גם זה שסביבנו יפעל בתקיפות. צבא לבנון עשה את זה אתמול ביעילות צבא סוריה פחות. תיאום (גם חשאי) בעתיד אולי באמצעות כוחות האו"ם יסייע בצמצום נזקים. מבחינת ישראל זה חיוני כדי שמג'דל שמס יישאר אירוע נקודתי ולא יהפוך לאב דרך בתולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני.