אם אכן ינאם אובאמה את נאום "קהיר 2" שלו, תהיה זו תרומה חשובה לעיצוב המזרח התיכון, ובעיקר לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אם ינאם, יפיח רוח גבית במהפכנים במדינות ערב. הוא יהיה חייב להתייחס לא רק למהפכות שכבר התרחשו, ואשר לא הצמיחו, עדיין, מנהיגויות חלופיות, אלא גם למהפכות המתרחשות בשעה זו בלוב ובעיקר בסוריה. יהיה עליו להפריך את הטענות שלפיהן יש דיקטטורות חיוביות ודיקטטורות שליליות, ולהעניק גיבוי לכל מי שרוצה להיאבק למען חירות בעולמנו. הוא יצטרך גם להתייחס לתופעות פוסט-מהפכניות, למשל האלימות המוסלמית נגד הנוצרים במצרים, ולהזהיר מפני פניה המכוערות של התפרצות השנאה כחלק מתחושת החופש.
והוא יצטרך להתייחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני. סכסוך זה הוא אחד החשובים להמונים בעולם הערבי העובר עכשיו שינוי משטרים. נכון שלא זה היה העניין המרכזי במהפכות, ואנו יכולים לומר אלף פעמים שיש לעולם הערבי נושאים יותר חשובים לטפל בהם, ושגם פתרון הולם לסכסוך יהיה רחוק מלפתור את בעיות הערבים באזור. אבל כמעט בכל מאמר המתפרסם בעיתונות הערבית החופשית, בכל הפגנה ובכל סקר, מתברר שזהו נושא שאינו יורד מסדר היום. כל משטר ערבי יהיה חייב להתייחס אליו, ולו רק כדי לשכנע את בוחריו כי הוא עושה את מה שמצפים ממנו לעשות.
להימנע מצעדים חד-צדדיים
אובאמה צריך לתבוע מחמאס לקבל את תנאי הקוורטט, לברך על המאמץ להחזיר את עזה למסגרת הפלשתינית המשותפת, להודיע כי אם תקום ממשלת מומחים פלשתינית נטולת אנשי חמאס תבחן ארה"ב את התנהלותה, בעיקר בצד הביטחוני, ותקבע את יחסה אליה בהתאם. אובאמה צריך לקבוע את העקרונות להסכם ולקרוא לצדדים לדון עליו מייד, תוך הימנעות מצעדים חד-צדדיים: הפלשתינים יימנעו מלהעלות את נושא המדינה הפלשתינית באו"ם, וישראל תתחייב להפסיק את הבנייה מעבר לקו הירוק. לו היה אפשר להגיע להסכם קבע עם עבאס בחודשים הקרובים, היה ההסכם הופך עובדה מוגמרת בפני כל ממשלה פלשתינית עתידית. עדיף, לכן, להגיע להסכם עכשיו מאשר להמתין לתוצאות בחירות שיהיו (או לא יהיו) בעוד שנה.
אך גם אם לא יהיה אפשר להגיע עכשיו להסכם קבע (והתביעות הנשמעות מצידה של ישראל אינן מאפשרות הסכם שכזה), צריכים דברי אובאמה להוות את החזון שהפלסטינים זקוקים לו, כתעודת ביטוח, כדי להגיע להסכם עם ישראל לביצוע השלב השני של מפת הדרכים.
הדבר מעשי: נאום אובאמה השבוע, לאחריו נאום נתניהו בפני בתי הקונגרס כהד לנאום זה והכרזה של שני הצדדים כי יימנעו מצעדים חד-צדדיים. מכאן יש לפתוח במו"מ אינטנסיבי שאם לא יוכל להוביל להסדר קבע, עשוי להוביל למדינה בגבולות זמניים, שתוכר באו"ם (ובראש ובראשונה על ידי ישראל) ותהיה עובדה בשטח גם עבור חמאס.