פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      כך ניצלנו מהנכבה הערבית

      מחר יציין חלק ניכר מערביי ישראל את יום הנכבה, הוא יום האסון שאירע לערביי ארץ ישראל עם הקמת מדינת ישראל. הם ידברו על המסכנות והפליטות הנצחית ועל אכזריותנו ושאר ירקות שאנשי שמאל וגל"צניקים אוהבים להתפלש בהם בארשת מיוסרת של משתתפים בצער ו"איך עשינו להם את זה".

      האמת הפשוטה והלא מורכבת היא שהאסון הגדול שאירע היה שערביי ארץ ישראל בסיוע מדינות ערב לא הצליחו לממש את מזימתם: לחסל את היישוב היהודי כאן. לשם כך ניסו הכל - כנופיות שוד ורצח, הנחת מטענים, פגיעה בכלכלה, חבירה לנאצים ותמיכה בהשמדת היהודים באירופה מתוך תקווה שהנאצים יגיעו לכאן, ולבסוף הפלישה לארץ במלחמת העצמאות תוך הצהרה ברורה על הכוונה: "תהא זו מלחמת השמדה וטבח נמרץ שעוד יזכירו אותה עם מעשי הטבח של המונגולים והצלבנים" (מזכיר הליגה הערבית, חסן עזאם).

      זו היתה מטרתם, וכשהם הצליחו לכבוש משהו או לתפוס מישהו משלנו, לא הותירו לו סיכוי. אפילו בגופות החללים התעללו באופן שהנייר אינו סובל. הפתולוגיה של חלק מהיהודים כאן היא כה עמוקה עד שתובנות פשוטות כאלה אינן נתפסות אצלם והם מנסים לטהר את השרץ בק"ן טעמים.

      "המלחמה תפרוץ ונשחט את היהודים"

      הנה סיפור קטן שדליתי מספרו של אורי מילשטיין על מלחמת העצמאות, ושממנו אפשר ללמוד על הסיפור הגדול. בשלהי 1947 שלח משה דיין את יצחק שווילי, מפקד משטרת נהלל, עם אנשי הש"י הערבי גיורא זייד ועודד ינאי לכפר הגלילי הגדול צפוריה (ציפורי), שלנכבדיו היתה השפעה רבה בנצרת ושליטה בכפרי הסביבה. הם נפגשו עם 40 נכבדים בביתו של מוחמד סעיד עבד אל-מאטי.

      אחרי ששתו את הקפה אמר להם זייד: "אנחנו שליחי נהלל, היישוב היהודי הגדול ביותר בעמק יזרעאל. אנשי נהלל רוצים לכרות ברית עם תושבי צפוריה, הכפר הגדול ביותר בעמק בית נטופה. בקוראן כתוב שכל אדם חייב לשמור על יחסים טובים עם שבעה שכנים לכל כיוון, נהלל הוא שכנכם הרביעי לאחד הכיוונים. הבריטים יעזבו את הארץ; הבה נשמור על יחסים טובים, לא נתקיף זה את זה ונחלק בינינו את הארץ".

      על כך ענה עבד אל-מאטי: "המלחמה תפרוץ, ואנחנו נשחט את כל היהודים. אתה שכננו, ואתה כמו ערבי-יהודי; הבא את אשתך ואת ילדיך אלינו, ואנחנו נגן עליהם. את האחרים נשחט". הוא הפסיק רגע, ואמר לעודד ינאי: "גם אתה יכול לבוא אלינו עם אשתך וילדיך, נגן גם עליכם".

      גם אם ייתכן שחלק מהנכבדים לא הסכימו, לא העזו לומר זאת בגלוי. רק שייח' אחד הרים ידיו והפטיר: "אלוהים, מה יהיה גורל הנשים והילדים, אם כך מדברים?". זייד השיב: "לא באנו לחפש מחבוא, לא נעמוד על דם אחינו. אם יהיה עלינו להילחם, נילחם, אבל לא כך ראוי להתייחס לשכנים".

      בקרבות עשרת הימים, שהחלו בתום ההפוגה הראשונה במלחמת השחרור, באמצע יולי 1948, כשנפל הכפר צפוריה בידי היהודים, בא גיורא זייד אל בית אל-מאטי. הבית היה ריק. על גחלים, עדיין לוחשות, עמד קומקום קפה, ולידו טס עם ספלוני חרסינה הפוכים. זייד אמר בליבו: "זה שכרך, עבד אל-מאטי, על רצונך לשחוט יהודים".