אחוות בודדים

"הציונות של היום זה לא מה שהיה לפני 50 שנה", מסביר מאיר פרץ, בן 25, שעלה לישראל בשנת 2003 מצרפת כדי לשרת בצה"ל כחייל בודד. "היום אני מאה אחוז ישראלי, אבל התחלתי בוויתור על הבית והחיים המוכרים. הבדידות בהתחלה היתה נוראית והחיים פה דורשים הרבה ויתורים. זה לא קל, ואם אתה לא בן אדם שהולך קדימה, נושך שפתיים ויודע להשאיר אותן נשוכות כשצריך, לא תגיע רחוק".

פרץ הוא אחד מחברי התנועה "הישג ציוני", המונה כ?50 מבוגרי תוכנית קרן "הישג", המעניקה מלגות ללימודים אקדמיים לחיילים בודדים. כשאר החברים, גם הוא עלה לבדו לארץ מתוך אמונה ציונית נלהבת, שירת בצה"ל כחייל בודד, השתחרר ופנה ללימודים אקדמיים, בסיוע כלכלי של קרן "הישג". על אף האמונה בצדקת הדרך, גם הוא נתקל כשאר החברים בקשיי קליטה, בגעגועים הביתה ובוויתור על חיי רווחה נוחים.

"מה שמוביל אותנו זה ציונות במלוא מובן המילה", מסביר פרץ, סטודנט להנדסת חשמל ומחשבים באוניברסיטת בן?גוריון. "לא סתם באתי ללמוד בבאר שבע, ולגור בשכונת ד' הנחשבת לשכונה קשה", מסביר פרץ בעברית צחה ללא מבטא, "לא באתי לשטח אדמה עם מעדר וטורייה, ולכאורה, הציונות היום קלה יותר. זה מתעתע, כי יש הרבה קשיים כלכליים, החיבור לתרבות הישראלית היא עמוקה וחזקה יותר מהימים ההם, ולא פשוט להשתלב בה".

מה שסייע לפרץ בקליטה היה, בין היתר, מפגש עם אליסון, עולה מארה"ב, שהוביל לנישואים בתוך שנתיים. כיום, בביתו בעומר, הוא מספר שהוא אב לעמית בת השנה וחודשיים, ואליסון בחודש הרביעי להריונה.

אליסון ומאיר פרץ הם חלק מ?20 משפחות של חברי התנועה שעתידות לאכלס את היישוב כרמית בדרום. נכון לעכשיו, רק ארבע משפחות התקבלו למגורים ביישוב. "הישג ציוני" הוא פרי יוזמה של בוגרי תוכנית קרן "הישג", המעניקה מלגות לימודים ליותר מ?450 חיילים משוחררים שהוכרו על ידי צה"ל כחיילים בודדים.

אנשי "הישג ציוני" הגיעו ארצה מכל קצוות תבל, ומכשול השפה לא מנע מהם להגיע להישגים אקדמיים בכל התחומים. החזון שלהם הוא להתחבר לחברה ולנוף הישראליים ולממש את הרעיון הציוני הלכה למעשה: בניית בית בארץ ישראל וסיוע לעיצוב קהילה הישגית. מטרותיהם מושתתות על בסיס רעיוני משותף של יישוב הארץ כערך ציוני, איחוד חברתי תוך שמירה על ייחוד תרבותי ובניית איכות חיים גבוהה בד בבד עם שמירה על איכות הסביבה.

דניאל אבן?צור, בן 29, המנכ"ל בהתנדבות של תנועת "הישג ציוני", הוא הרוח החיה והמניעה של ההתיישבות בכרמית. "ראיתי שחבר'ה בקרן 'הישג' ללא מסגרת עוזבים אחרי הצבא, כי אתה חוטף סטירות מהחיים כל הזמן, ואם היתה להם קהילה תומכת, כמעין משפחה, הם בוודאי היו נשארים", הוא מספר על רעיון ההתיישבות. "חשבנו להקים יישוב חדש. היה חשוב לנו שזה יהיה בפריפריה, ועבורנו, שמגיעים מחו"ל ורגילים למרחקים גדולים, הנגב או הצפון הם כמו נסיעה בתוך העיר הגדולה.

"הבעיה היא עם הביורוקרטיה ועם הדרישות החדשות למימון. לאיזה חייל בודד יש הון ראשוני וערבים?", הוא מסביר, "התוצאה היא שברשימות יש 180 משפחות שמחזקות את החזון ורוצות להתיישב בנגב ובגליל, הגרעין הקשה שמוכן לעבור ולהתיישב מצטמצם ל?20 משפחות. לאור הדרישות של היישוב, התקבלו עד כה ארבע משפחות שכבר גרות שם חודש".

פרץ, שכאמור התקבל למגורים ביישוב, מפרט את המניעים שלו להתיישב בכרמית. "אנחנו חבורה של בעלי רקע דומה, שמצאו זה את זה בגלל שכולנו שואפים הכי גבוה, הכי מצוין, הכי ישראלי והכי חברתי שאפשר", הוא מעיד על החבורה. "לא פשוט להיות בלי גב כלכלי. רובנו לא באנו ממשפחות עשירות, אין לנו גב כלכלי לא שם ולא פה, ואנחנו הגב אחד של השני מתוך קונספט".

העניין הכלכלי אכן מטריד רבים מחבריו של פרץ, אך לכולם תחושת שליחות שגוברת על הקושי. "אם את מחפשת את הב.מ.וו, הבגדים והווילה - ישראל היא לא המקום", אומרת דבי אדלר, עולה מבלגיה בת 27 וחברה ב"הישג ציוני", "אבל אם את רוצה ערכים, להיות קשורה במקום הנכון כיהודייה, להרגיש הכי בבית - ישראל היא המקום. מי שמגיע לישראל בגלל חומריות של כסף וקריירה פשוט לא שורד. בגיל שלי, בבלגיה, הייתי היום במקום הרבה יותר מצליח. פה האנשים מאוד קשים, יש תחרותיות, לא נותנים לך להתקדם ומתקשים לפרגן. אבל כיהודייה, חשוב לי להיות בקושי הזה. זה חלק ממני, המדינה - לטוב וגם לרע".

במהלך השנים הצטרף אליה אחיה יונתן, בן 25. "אנחנו אנשים מאוד איכותיים בבסיס עם תארים מאוד נחשבים, אבל הדבר היחיד שאין לנו זה משפחה וכסף. והמטרה היא להצליח ולהתגורר ביישוב בסטנדרט גבוה, עם בתים בבנייה ירוקה חדישה, להקים חברות כדי שתהיה עבודה ונצליח ונהיה דוגמה לכל העולם. בסופו של דבר, האידיאולוגיה יפה אבל במדינה כמו בישראל דברים יפים נופלים על ביורוקרטיה מגעילה, וזה קשה. אבל בסופו של דבר, עמותת "הישג ציוני" תשיג את המטרה שלה".

גם המשנה לראש הממשלה והשר לפיתוח הנגב והגליל סילבן שלום מתרשם מחברי הקבוצה. "צעירים שעולים ארצה כדי להתגייס לצה"ל עושים את אחד המעשים הנאצלים והציוניים ביותר שאני מכיר", הוא אומר. "כאשר חיילים אלה ממשיכים את דרכם פה בישראל ובוחרים להתיישב בנגב ובגליל ולתרום לקהילה שבה הם חיים, הם מגשימים את חזון הציונות שבשמו עלו לישראל. ההתיישבות העירונית והכפרית בנגב ובגליל מציעה מגוון רחב של אפשרויות דיור לצעירים. אנו פועלים למקסם את התנאים עבור החיילים המשוחררים הבוחרים להקים את ביתם בנגב ובגליל".

אבן?צור מסכים עם חבריו, ומסביר: "אנחנו לא באשליות, החיים בארץ לא פיקניק, הפערים בישראל גדולים מדי ורק מעמיקים. אבל לנו יש המוטיבציה, היכולות ללמוד, ללמד, להשפיע בתחומים החשובים של חינוך, חברה, לבנות ירוק ובסטנדרט גבוה בשביל לחיות טוב יותר, ועוד לא אמרתי מילה אחת על ציונות. זו דרך חיים. אנחנו כבר לא אותם החיילים הבודדים. אנחנו במקום אחר. חזק יותר. ואת זה אנחנו רוצים לתת לכל מי שרק מוכן לקבל".

אבן?צור הוא גם אחד הבודדים שזכו להיות בין הראשונים שיתמקמו בכרמית. הוא יעשה זאת עם החברה שלו, עולה חדשה מבלרוס, שלומדת אדריכלות נוף.

גם לה יש את הג'וק הציוני?
"גם אם לא היה לה - היא היתה נדבקת. ככה זה איתי", הוא אומר בחיוך, "חוץ מזה, כשהיא עלתה לישראל לפני שש שנים, הרגשתי תחושת שליחות לעזור לה בהתאקלמות. להיות לה מה שאני חיפשתי שיהיה לי, וזה לא פחות ציונות. יותר מזה, בשבילי זה סוג של סגירת מעגל".
בכלל, ציונות היא מילה שמוזכרת המון בשיחות עם חברי "הישג ציוני". הם חדורי תחושת שליחות ואמונה בצדקת הדרך, ומוצאים דרכים רבות לבטא את הציונות שלהם.

דבי אדלר, שלומדת אדריכלות במרכז האוניברסיטאי באריאל וגרה בת"א, עלתה לארץ מבלגיה לפני שמונה שנים. "היום קוראים לזה מטעמים ציוניים", היא צוחקת על ההגדרות, "אני תמיד ידעתי שבגיל 18 אתגייס לצבא בישראל ואחיה את חיי פה לנצח. עזבתי משפחה שלמה, המרתי את המשפחה בצבא ובחברים החדשים שהכרתי. התנדבתי לצבא כשהיה ברור לי שזה רק לקרבי. הייתי לוחמת בהנדסה קרבית. כשההורים רוצים לראות אותי הם באים לארץ, לי כבר אין לי מה לחפש שם. המקום שלי הוא פה, ביומיום וגם בחגים".

דימה בולט, בן 30, עלה לישראל מרוסיה לבדו בשנת 1998, כשהיה רק בן 17. הוא היה ספורטאי מצטיין בסיף עד שהגיע לישראל, התגייס לצבא והיה למפקד פלוגה בגולני, שגם זכה באות מצטיין הרמטכ"ל.

"השירות הצבאי עשה אותי הכי ישראלי שיש", אומר בולט. "יש ישראלי יותר מלרוץ על הג'בלאות עם כומתה חומה של גולני? או לשרת 50 יום בשנה במילואים? יש ציוני יותר מלחנך את הדור הצעיר לתרבות ולמנהיגות?".

בולט היה חייל בודד, ועם שחרורו היה אחד ממשתתפי התוכנית של קרן "הישג". כיום הוא מסיים את הסמסטר האחרון בתואר השני במדעי ההתנהגות במכון וינגייט. למחייתו, וגם לנשמה, הוא מורה לתרבות הגוף ומחנך כיתה ט' בבית הספר חברותא למנהיגות ותרבות במדרשת רופין. אחר הצהריים הוא מעביר בהתנדבות קואוצ'ינג לתלמידים שמעוניינים. ואם לא די בזה, בערב הוא מעביר שיעורי ריקודים סלוניים ולטיניים למבוגרים. לפני כארבע שנים עלו הוריו ואחותו ילנה, עם בעלה ושני אחייניו, וזה חודש ימים הוא נשוי למרינה, שעלתה לפני כשנה מרוסיה.

בולט היה בין מקימי פרויקט "אח לחייל", שבמסגרתו כל חייל בודד לשעבר מלווה חייל בודד בהווה. "הסברתי למרינה כבר בפגישה הראשונה שאיתי מגיעים עוד שלושה חיילים בודדים ושזה כמו עיסקת חבילה, ומאז אנחנו משפחה אחת מרובת ילדים", הוא מחייך. "אני מת על הילדים שלי בבית הספר ועל הילדים שלי מהצבא. אני מרגיש כמו אבא שצריך לגונן על הילדים שלו ולכוון. כל זמן שזה מביא ל'פינג פונג' ושגם הצד השני מעוניין ושהכדור בעיקר במגרש שלהם.

"הם גם מדווחים בהודעות ששולחים לי ובטלפונים, מעבר למפגשים. אם אפשר להקל עליהם את הקליטה ושלא יתייאשו ויירדו מפה - ולי יש תחושה טובה של תרומה - אז למה לא? רק מי שמכיר את התחושה בלהיות חייל בודד יכול להבין את זה".

ואכן העניין של אחווה ששמורה רק לבודדים היא מרכזית אצל חברי התנועה. "תנאי הקבלה היחיד אצלנו הוא להיות חייל בודד", אומרת דבי אדלר על ההתיישבות בכרמית, "אבל זה הכי אידיאלי לחיות עם שכן אופטימי וחייכן ועם מטרות משותפות. יש לנו עניין ברצון ליצור משפחה אחת גדולה וחמה ועם סטנדרטים ירוקים גבוהים".

לאדלר יש חזון ברור לגבי העתיד בישראל. "הכל מתחיל בחינוך, ובישראל הוא לא עובד", היא קובעת. "במערכת החינוך מלמדים דברים שהם לא מעניינים את הצעירים, וזה שונה מבלגיה. המשמעת רופפת, החוצפה גואה, הרבה מתירנות. יש מין התנהגות ישראלית, 'שיהיה בסדר, ויאללה חפיף'. אבל חוסר השאיפה לשלמות הורסת".

בין "סבבה", "מגניב" ו"אני ישראלית יותר מבלגית", היא מרצינה ואומרת: "אני מכירה טוב את הציניות שאנחנו הישראלים רואים בכל דבר שהוא טוב. חשוב שישראלי שיקרא את זה יגיד, 'אני במקום הנכון. אנחנו לא לבד. יש פה אנשים שבאים במיוחד כדי לחיות פה. איתנו. למרות כל הבעיות'".

האופטימיות של אדלר כמעט מידבקת, וכמוה מביעים גם חבריה תקווה גדולה לעתיד. "לפתוח בבוקר את העיניים, כשלצידי האישה והילדים רצים בבית הלא שכור שלי - זו תהיה בעיניי הצלחה. הגשמת חלום", אומר אבן?צור. "אני עדיין מתמחה בראיית חשבון, אבל ממוקם בקומה ה?44 במגדלי עזריאלי, משם אני כמעט רואה את הבית שיהיה לי בכרמית. אני עובד במחלקה הכי בכירה והחלום שלי על גידול ילדים בפריפריה נרקם, ומתחיל ללבוש צורה ומקל לי קצת על הכתפיים, יש הצלחה טובה מזו?".

ומאיר פרץ רק מבקש להביע משאלה לפני סוף הראיון. "החלום שלי הוא לגרור את אחי בן ה?16 לגור פה, למרות שאני לא יודע עד כמה זה החלום שלו", הוא אומר. "אני רוצה שהוא יחווה כמה מהחוויות שאני חוויתי. בינתיים, אנחנו עובדים על החלום של התנועה: שכולנו נגור יחד בכפר אחד. זה נופל תמיד על העניין הכלכלי, אבל אנחנו בכיוון הנכון".