מבט למצרים שאחרי מובארק

עתה, כשמצרים שרויה בתחילתו של עידן חדש בתולדותיה, אפשר להפנות מבט לגבי המורכבויות של מצרים החדשה כדי להבין את שעשוי להתרחש שם.

רוח המהפכה מכיכר תחריר עדיין חיה, אבל המפגינים רחוקים ממוקדי הכוח במסדרונות השלטון. רעיונות מהפכניים שנשמעו בכיכר - הממשלה צריכה לשרת את העם, ולא להפך; השליטים צריכים להיבחר על ידי העם; זכויות אזרח לכל - חדרו לליבותיהם של חלק ניכר מאזרחי המדינה, במיוחד בקרב הצעירים. בטווח הארוך הרעיונות האלה יכולים לחולל נפלאות, אבל לעת עתה המחזיקים ברעיונות אלה אינם שייכים לקבוצת האנשים המחזיקה בשלטון.

נראה כי המשטר הצבאי ימשיך למשול במצרים. הצבא לא תפס את השלטון עם עזיבתו של חוסני מובארק, הצבא עשה זאת כבר ב-1952 כאשר הפיכה צבאית בראשות "הקצינים החופשיים" הפילה את המונרכיה החוקתית. מאז שלט במצרים איש צבא אחד אחר איש צבא - נג'יב, נאצר, סאדאת, מובארק ועתה הגנרל טנטאווי. עם הזמן הצבא הרחיב את אחיזתו מהתחום הפוליטי לכלכלי - כיום הצבא אחראי על ייצור רוב המוצרים המצריים, ממקלטי הטלוויזיה ועד הפקת שמן זית. הצבא התרגל לכוח ולחיים הטובים שהוא מניב ויתקשה לוותר על ההטבות האלה. הצבא יעשה כל מה שצריך כדי לשמור על כוחו, בין שזה לשפוט את מובארק ובני משפחתו, בין שזה לשנות את החוקה, ובין שזה לדכא בכוח התנגדות למרו?ת הצבאית.

הצבא, יש לומר, אינו חילוני לחלוטין. תנועת "הקצינים החופשיים" צמחה מתוך הזרוע הצבאית של האחים המוסלמים ויש לה אוריינטציה איסלאמית עד היום. מצד שני, תנועת האחים המוסלמים אמורה להפחיד פחות מאשר המוניטין שלה.

התנועה סובלת מבעיות ארגוניות גדולות - התנועה אינה באמת תנועה עממית גדולה, אלא בעיקר ארגון הנשלט על ידי מנהיגים מפונקים. האחים המוסלמים נמצאים גם תחת ביקורת של קבוצות איסלאמיות קיצוניות יותר, כמו אל-קאעידה, שלועגות לנרפות של האחים המוסלמים וטוענות שבמצרים זו "תנועה חילונית המזוהה בטעות עם האיסלאם".

למעשה, המרחב הפוליטי במצרים מרובה במשחקים כפולים (כמו העולם הפוליטי בעיראק ובסוריה). עד כה הצבא והאיסלאמיסטים, למשל, משתפים פעולה נגד המיעוטים הדתיים, כמו הקופטים, ונגד הכוחות הדמוקרטיים האמיתיים בקרב הצעירים.

כך, למשל, ההנהגה הצבאית החדשה התירה לאיסלאמיסטים להקים מפלגות ולשחרר חלק מחברי האחים המוסלמים מהכלא, לאחר שנשפטו בעידן מובארק; ומנגד, מנהיגי האחים המוסלמים שיבחו את פעילות הצבא מאז סילוק מובארק והביעו תמיכה במשאל העם שאמור להתקיים בחסות הצבא.

מצד שני, הצבא מנצל היטב את החשש של האזרחים והעולם מפני האחים המוסלמים והאיסלאמיסטים - בשם הפחד, מבית ומחוץ, מפני השתלטות איסלאמית. הצבא מצדיק לא רק את המשך השליטה במצרים אלא גם פעולות אכזריות נגד מתנגדיו. הצבא למד את המשחק עוד מימי מובארק עצמו. כך, לדוגמה, מובארק התיר, בערמומיות, ל-88 נציגי האחים המוסלמים להיבחר לפרלמנט בשנת 2005. בכך הוא הציג לציבור ולעולם את הסכנה הטמונה למצרים, והפך את הרודנות שלו הכרחית; לאחר שהבהיר את המצב, הוא איפשר רק לנציג אחד של האחים המוסלמים להיבחר לפרלמנט ב-2010.

בסיכומו של דבר, בעוד במצרים ימשיכו לנשב רוחות הקידמה מכיכר תחריר ורוחות האיסלאם של האחים המוסלמים - נראה שהצבא הוא שימשיך לשלוט במצרים, תוך כדי שינויים קוסמטיים למראית עין.

הכותב הוא פרופ' במכון הובר של אוניברסיטת סטנפורד