פוליטיקה: לקחי החיפוי על בגין

דבריו של תא"ל (מיל') עזריאל נבו על כך שמנחם בגין נשבר בשלב מסוים, הגיע לביתו ולא תיפקד יותר כראש ממשלה, לא היו בבחינת הפתעה גדולה. כולנו ידענו שהוא אינו ממלא את תפקידו באותם ימים של 1983, ולא ידענו כיצד להתייחס לכך. כולנו ידענו שאריאל שרון משך אותו להרפתקה שלא רצה בה ושהסתבך בה. כולנו ידענו שהמערכת מתנהלת מכוחה של אינרציה, וסברנו שבגין יתעשת, וישוב לעצמו. הייתי אז דובר מפלגת העבודה, ואני זוכר את ההתלבטויות שהיו בתוכנו באשר להתייחסות לתופעה המשונה הזו: ראש ממשלה בסוג של דיכאון, שנסגר בביתו ואינו נראה יותר בציבור. תחושתנו הייתה שאין זה נאה לעסוק בכך. שלא נהוג לעסוק בכך. שצריך לתת לו את הזמן להתגבר. שגם על מחלתו של לוי אשכול לא נודע בציבור, עד שנפטר מסרטן.

אבל הראיון ב"מעריב" עם נבו, שהיה מזכירו הצבאי וממקורביו של ראש הממשלה לשעבר, מעלה תמונה אחרת. שלושה אנשים הגונים - דן מרידור, שהיה אז מזכיר הממשלה, יחיאל קדישאי, שהיה ראש לשכת רה"מ, ונבו עצמו - ידעו את האמת על מצבו של ראש הממשלה וניהלו את המדינה בשמו של מי שלא תיפקד חודשים ארוכים.

זה לא פשוט. זה שונה מאשר להסתיר מן הציבור מחלה של מקבל החלטות (וגם זה בעייתי וחמור ובלתי ראוי). מדובר במצב שבו במקום שהמדינה תנוהל על ידי ממלא מקומו של ראש הממשלה, אשר נבצר ממנו למלא את תפקידו, ולו לזמן מוגבל, היא נוהלה על ידי שלושה פקידים, אשר יצרו מצג שווא שלפיו הם מדברים בשמו ומבצעים את הוראותיו.

התהליך אינו בלתי מובן. איש לא ידע, גם לא השלישייה, מה בדיוק קרה לבגין. כולם ראו שהוא עגום ואף מדוכא, אבל קשה היה להאמין כי מדובר בתופעה פתולוגית. האנשים המקורבים אליו לא רצו לחשוף בפני עם ועולם את הידרדרותו, ורצו להאמין כי זוהי תופעה חולפת שיש לגשר עליה. כיוון שהכירוהו היטב, יכלו להעריך כיצד היה מחליט בנסיבות שבהן היה פעיל, ולחקות את דרך פעילותו. משנמשכה התנהגותו, כבר לא ידעו כיצד לחתוך את העניין, והעדיפו שלא להודות במה שעשו, עד אשר הגיע, סוף סוף, רגע ההתפטרות הרשמית של בגין, ועד שהכנסת בחרה ביצחק שמיר לראש ממשלה במקומו. מדובר בתקופה של חצי שנה לפחות, בין פברואר 1983 לאוגוסט אותה שנה. תקופה שבה התקבלו החלטות חשובות הן בנושאים כלכליים והן בנושאים מדיניים וביטחוניים על ידי מי שכבר לא יכול היה למלא את תפקידו, ובעיקר - על ידי מי שלא נועדו למלא את התפקיד, ומילאוהו על דעתם בלבד.

הדברים נכתבו, כאמור, (למשל בביוגרפיה "בגין" מאת אבי שילון), אך עדותו האישית של עזריאל נבו, האומר במו פיו כי השלושה שהיו מעורבים בכך ראויים להעמדה לדין, מצמררת ממש.

מדובר, אמנם, באנשים מצוינים, ואיש לא יציע להעמיד אותם לדין, אבל השאלה כיצד ניתן למנוע תופעה כזו גם בעתיד נענתה, בינתיים, בצורה חלקית בלבד. יש היום תשובה רשמית מסודרת הרבה יותר, אבל אם כמה אנשים טובים יחליטו לחפות על מקבל החלטות בכיר, חוששני שגם היום יוכלו לעשות זאת, ולכן האחריות מוטלת דווקא על האנשים הטובים הללו, לבל יחליטו בעצמם מהו הדבר הנכון לעשותו בעת חשכת עבים שכזו.