הקמצן בשדה השיפון

מאת: מאי רוזן

בזמן האחרון דווקא לא נתקלתי בהם, אבל ברגע שאומרים לידי את המילה קמצן, אני מקבלת אוטומאטית עור ברווז. הסיבה לכך נעוצה באחד הבחורים עמו יצאתי בעבר שהשתייך לזן הנאלח הזה, זן שצריך להשמיד במהרה בימינו. אמנם קרו לי עוד מקרים כאלה, בהם הכרתי בחורים נדיבים פחות מדי לטעמי, אבל הבחור הזה היה בהחלט הא-מ-א של הקמצנים, הא-ב-א של הבונקריסטים, הקמצן בשדה השיפון. והטראומה בעינה עומדת, עד עצם היום הזה. הנה היא כאן למען יראו ויראו.

בהתחלה, ללא כל ספק, הקמצן כבש אותי בסערה, וזאת תודות לעובדה שהיו לו כמה תכונות חיוביות אותן הקפיד להפגין כלפי חוץ כגון: מראה משובב, אינטליגנציה גבוהה, ויכולת וורבאלית מצוינת. אני מניחה שהכישורים האלו היו קשורים ישירות למקצוע בו עסק - הקמצן היה איש שיווק ממולח, שידע כנראה לשווק נהדר לא רק מוצרים מחברת ההי-טק בה עבד, אלא גם את עצמו. עלי זה עבד, ואני מאמינה שהיו עוד כמה קורבנות לפני והיו גם אחרי.

כשהוא צלצל אלי בפעם הראשונה והציע לי לצאת איתו, בישר לי הקמצן שיש לו רק בעיה אחת קטנה, חסרת משמעות: "אין לו רכב", ואני חשבתי לעצמי, קצת חוצפה להציע למישהי להיפגש כשאתה לא ממונע, אך מכיוון שהייתי בהתלהבות ההתחלתית מהפוגית שלי (פג'ו 206), הסכמתי לוותר על העקרונות שלי לערב אחד, ולא להיות קטנונית. את הסיבה למחסור ברכב נאלצתי לחכות ולשמוע מאוחר יותר כשנפגשנו, והיא התגלתה כ-שלילה, אותה קיבל לטענתו, ממש לא בצדק: "כמעט דרסתי איזו זקנה שקפצה לרחוב". למשמע הסיבה, השכלתי להבין כי מעתה ועד לסיום השלילה, הנהיגה מוטלת עלי, אילו נמשיך לצאת כמובן, ולאחר התלבטות קשה, החלטתי לתת לזה צ'אנס, מה שהתברר בדיעבד כבחירה שגויה.

הקמצן התגלה, באופן מפתיע לטובה, כאחד שאינו משחק משחקים, תמיד טלפן כשאמר שיטלפן, לעולם לא ביטל יציאות והיו לו רעיונות מקוריים לפעילויות שונות ומגוונות שנעשה יחדיו. עם זאת יאמר לגנותו של הקמצן כי לא סירב מעולם להצעתי להשתתף בתשלום, דהיינו - דגל בפמיניזם עד תום. כמו כן הוא לא הקפיד יותר מידי בלבושו, כלומר - היה מסוגל ללבוש יום אחר יום את אותו המכנס, או הרבה יותר גרוע מכך, את אותה החולצה! איכס!!! הקמצן סבל מעוד תופעות לוואי מוזרות: הוא היה חובב מושבע של שעשועונים בהם זוכים בחופשות ושאר מטעמים (כן, כי זה בחינם...).
הוא לא היה חייל משוחרר חסר אמצעים, אלא איש היי-טק כבן שלושים, ולכן הופתעתי לגלות כי הוא הבעלים הגאים של סובארו ג'סטי ועדיין שוכר דירה מעופשת, או במילים אחרות: "מה הוא עושה עם הכסף שלו?" דמיינתי לעצמי את הקמצן הולך ומהמר בקזינו ביריחו כל לילה או תורם לנזקקים, ובלבי חשבתי: "איזה פילנתרופ חביב" אבל לאט לאט גיליתי כי טעיתי, ובגדול.

בשלב כלשהו, אחרי תקופה קצרה שיצאנו, התחלתי להרגיש חוסר נוחות כללית לגבי המצב, ובמיוחד לגבי התאריך המיוחל המדויק של סיום השלילה. כששאלתי, בישר לי הקמצן: "בעוד שבוע" ואני שמחתי. לתאריך הנ"ל לא הספקתי להגיע ובמקום זאת חשפתי את קלונו ברבים: באחד מן הימים הייתה לי שיחה שלא נענתה ממספר טלפון בעל קידומת 09. ההודעה שהושארה, הייתה מהקמצן: "תתקשרי אלי, כשתתפני". הקמצן התגורר בתל אביב, ומקום העבודה שלו היה בהרצליה. לכן הסקתי שהוא עדיין בעבודה. צלצלתי אליו לסלולרי, דקותיים אחרי שהושארה ההודעה. הקמצן ענה מתנשף, כנראה מהליכה ממושכת (מעולם לא אמרתי שהוא היה ספורטאי מצטיין), וכששאלתי אותו לאן מועדות פניו הוא ענה בפזיזות: "להביא משהו מהרכב שלי". מיותר לציין כי כאשר אתה בשלילה הרכב שלך חונה ליד הבית ולא בסמוך למקום העבודה. אחרי שהתעשתי קלות, הבהרתי לקמצן כי פיצחתי את התעלומה. תחילה השתררה דממה, אליה התווספו ניסיונות קלושים להיחלץ מהצרה אליה נכנס. אני מצידי, נתקפתי הלם טוטאלי מהעובדה שהקמצן בעצם משקר לי על השלילה, בשלב הזה לא ידעתי ממתי, אבל הרגשתי שמשהו מסריח בממלכת דנמרק. לאחר חקירה עיקשת שלי, הקמצן סיפר, בתמימות, כי הרשיון היה ברשותו כל הזמן, מהרגע בו נפגשנו, וכי הוא, לדבריו, אותם אצטט, ברשותכם: "התבאס לנסוע מתל-אביב לרעננה כל פעם ולכן המציא את השלילה". כשסיים לומר את דבריו, בישרתי לו כי השיחה הזו הגיעה לסיומה, ובלבי ידעתי: גם היחסים.
מידי כמה חודשים אני רואה אותו, תמיד בחברת בחורה חביבה, אני אומרת לו שלום, מרחמת עליה מבפנים וממשיכה בשלי. הפריירית לא מתה, היא רק מתחלפת.