עוד יסופר רבות על הפעולה לחיסול אוסאמה בן לאדן, אך יותר רלוונטי כעת לבחון את ההשלכות וההיבטים המדיניים של הפעולה, כולל בזווית הפנימית האמריקנית. רק טבעי שרוב האמריקנים, שבשנים האחרונות לא היו משופעים בחדשות טובות בענייני חוץ, צהלו עם היוודע הידיעה על הריגתו של בן לאדן. כצפוי, גם אחוזי התמיכה בנשיא אובאמה עלו מייד (אף שלא הרקיעו שחקים). כרגע השתנו, אפוא, כללי המשחק הפוליטיים - אך השאלה אם תמונת מצב זו תישאר בעינה גם לקראת הבחירות לנשיאות ב-2012 תהיה גם עכשיו תלויה במידת הצלחתו של הממשל לפתור את בעיות הכלכלה החמורות, ובפרט אלה של האבטלה.
בינתיים הציונים שהאמריקנים מעניקים לנשיא בעניין זה נמוכים מאי פעם. גם לסיכויים הקלושים של הממשל להיחלץ מהמלחמה באפגניסטן בתרועת ניצחון תהיה השפעה. מצד שני, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהרפובליקנים טרם מצאו מועמד רציני מול אובאמה והם גם חלוקים בינם לבין עצמם בשאלות של מדיניות חוץ. אפילו לגבי חיסול בן לאדן לא התבטאו כולם באותו סגנון. מכל מקום, מצבי הרוח של הבוחרים, כידוע, משתנים לעיתים במהירות הבזק. לראיה, ניצחונם המשכנע של השמרנים בקנדה בניגוד לסקרים של ערב הבחירות.
הטרור לא נפסק
ישראל יכלה להיות מרוצה מכך שהמבצע נגד מנהיג אל-קאעידה מתבטא בזקיפת קומתה של ארה"ב במישור הבינלאומי, שכן אמריקה חזקה היא אינטרס אסטרטגי ישראלי. אך השאלה המיידית מבחינתנו היא אם הביטחון העצמי המשוקם של אובאמה יביא גם לפרו-אקטיביות מחודשת במישור הישראלי-פלשתיני, כפי שחלק מהימין חושש (והשמאל מקווה). התשובה היא שייתכן שכן, אך לא בהכרח. מדוע לנשיא להסתכן בעמעום ההילה שקצר בעניין בן לאדן על ידי כישלון כמעט ידוע מראש בנושא הישראלי-פלשתיני? מה גם שצעד כזה יעניק לרוב הרפובליקני בבית הנבחרים את הבליסטראות שחסרות לו כרגע כדי לתקוף את הנשיא בשאלות חוץ.
אין להקיש מכך, כמובן, שישראל רשאית להיות שאננה ולא להביא בחשבון גם תסריט אחר. לכן בימים הקרובים ייעשה על ידה מאמץ מרוכז כדי לבחון מחדש כמה מהעמדות שלה - על מנת להגיע למירב התיאומים האפשריים עם וושינגטון.
ישראל והסוגיה הפלשתינית מעולם לא שימשו עילה מרכזית לקיומו של ארגון אל-קאעידה או לפעולות הטרור שלו בעולם - אך עובדה זו לא תמנע, כמובן, מחוגים שונים במערב להמשיך להשתמש בטיעון החבוט שהקמת מדינה פלשתינית ויישוב הסכסוך הם תנאי לפתרון כל יתר הבעיות במזרח התיכון. ייתכן שהפלשתינים, כדרכם, שוב עזרו לנו - לא רק בגינויו של ראש ממשלת חמאס, הנייה, את הריגת בן לאדן, אלא על ידי עצם קיומו ועיתויו של ה"פיוס" בין פת"ח לחמאס, תנועה טרוריסטית ואנטישמית. אלה אינם דברים שהממשל האמריקני יכול להתעלם מהם בנקל (האירופאים, למרבה הצער, יותר "גמישים" מבחינה זאת).
ראש הממשלה, בשיחתו עם אובאמה ובהופעתו בקונגרס, ידגיש שבניגוד לכמה הצהרות חפוזות ובלתי אחראיות שנשמעו באמריקה ובמקומות אחרים, ולפיהן חיסולו של בן לאדן הביא לסוף המלחמה בטרור - המאבק בטרור רחוק מלהיות גמור. טרור הוא טרור, בין שמבצעיו נקראים אל-קאעידה או חיזבאללה או חמאס. מבחינה זאת, יש לברך על הכרזתה של מזכירת המדינה קלינטון שהמאבק בטרור לא הסתיים. זאת ועוד: חיסולו של בן לאדן הוא אמנם פרק חשוב במלחמה בטרור, אך לא סיומה. בוודאי לא כל עוד קיים משטר הרשע בטהרן שהפך מדינה שלמה למדינת טרור.