פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הנס הגדול מכולם

      שש מתנות הכרוכות בייסורים, ובנוסח אחר - "דברים על תנאי", קיבלו היהודים מבוראם: בית המקדש ומלכות בית דוד והתורה והעולם הבא, ורק ארץ ישראל נזכרה ברשימה זו פעמיים. הן כמתנה עם צער, הן כ"דבר על תנאי". 63 שנות העצמאות היהודית הן עדות לכך.

      24 השעות שקדמו ליום העצמאות ה-63 מצביעות על החיכוך הכרוך בכל עניין שמתרחש כאן. לכאורה, זוטי דברים. זה כמה שנים שממשלות ישראל מנהלות מדיניות של עמימות בסוגיה אם תתקוף מדינת היהודים את מרכז הגרעין האיראני, אם לאו. העמימות היא טקטיקה ברמה אסטרטגית. מי היה מאמין כי פעמיים יבוא אדם נאמן ופטריוט עתיר זכויות ביטחוניות כמאיר דגן, שעמד עד לאחרונה בראש המוסד, וישבש את המהלך הלאומי הזה - נבון או שגוי - וימחק את העמימות שמובילה הממשלה מול פני כל העולם? כאילו ראה את ישראל מטפסת אל פיסגה כלשהי ודירדר אותה במחי יד או בהבל פה אל נקודת המוצא, ועכשיו צריך להתחיל מן ההתחלה.

      כמותו גם הוויכוח על שלושה הכבאים שחירפו נפשם ונספו בדליקה בכרמל. זה נושא הראוי לדיון אחרי החג. אבל כיצד כפה אותו שר אחד על ממשלה שלמה והצית זעם ויצרים ורגשות כבדים, בלי לתכנן ובלי להיוועץ ובלי לבדוק לא עם ראש הממשלה ולא עם שרי המשפטים והביטחון? ואומה שלמה חזרה לטראומת הכאב והסבל על לא עוול בכפה.

      לא מדובר בשני אירועים חריגים, מקריים, הסמוכים ליום הזיכרון ולחגיגות החירות הנפתחות אחריו. אילו היה ה' באייר מגיע לפני חודש או בעוד שלושה שבועות, בשנה שעברה או בעוד שנתיים, היו בנמצא נושאים אחרים, זהים, דומים, מקבילים. שכן אין מתנות חינם בהתנהלותה של עגלת העצמאות. בייסורים, אמרו חכמים. על תנאי, אמרו חכמים. בדיוק כך. כל הזמן.

      יש סיבה לגאווה

      העצמאות הזאת היא דבר מופלא. היא חריגה ונדירה גם אם מצויים בארץ חורצי לשון ופורצי גדר, הסבורים כי אין טעם לשקוע בשכול ולא לפצוח בשיר אם לא מקבלים את היעד המדיני שהם נושאים בליבם - בין אם את השלטת הריבונות היהודית על הארץ השלמה ובין אם חיזור משפיל וחסר תועלת אחרי המדינות השכנות והפלשתינים הסמוכים.

      אין עם שחזר לארצו. זה הנס הגדול מכולם. אין גם עם שהחזיר לחיים שפת עבר מתה. אין כפלא הזה. אין אומה שריכזה במולדתה ההיסטורית שישה מיליונים (רגע קט, למרות שיש הסולדים מאזכור הקשר בין הריבונות לבין השואה: כולנו המרוכזים עתה בארץ מאחורי קיר ברזל איתן וחזק שלא היה כמותו ליהודים מעולם - מונים כמספר אחינו שהושמדו שם, נטולי מגן. נתון מספרי מזעזע. גם מעודד).

      אין עם שבנה עוצמה ביטחונית כזאת שהיא לצנינים לאויבים מבית ומחוץ, ותעשיית היי-טק כזאת ומכוני מחקר ומדע, וחקלאות מפותחת ושלטון חוק שהוא בן בנו של נתן הנביא שדן ברותחין את מלכו-ממשלתו על חטאיו כאילו לא היה נעים זמירות ישראל, ועוד ועוד. בבוקר זה של זיכרון דומע ובלילה הקרב ובא של בימות השמחה - פתוחה בפני כל ישראלי הבחירה בין אפשרויות שונות:

      לקונן כמה חבל שזה שנים רבות אין ישראל משקיעה את הונה ואונה במאמץ הגורלי הנחוץ לרכז יותר ויותר יהודים במולדתם ולהגדיל את היקף האומה בכל דרך, לרבות גיור; ולהרהר בעצב כמה חבל שהכל נקנה כאמור בייסורים ועל תנאי; ולחוש כמה טוב שאנו כאלה, ויש סיבה לגאווה.