בימים אלו מהדהדת זעקת משפחות הכבאים שנספו באסון הכרמל, בטענה שננטשו ולא נכללו בטקסי הזכרון הממלכתיים של מי שנספו בשירות המדינה. עקב הליווי התקשורתי הצמוד הומחשה הקרבה הרבה שבין הכבאים לבין הסוהרים שנאבקו באש, וכן הזהות המוחלטת שבתגובות המשפחות לחרדה מה עלה בגורל יקיריהם שמצויים בכרמל, ולאחר מכן בעת הידיעה על אסונן.
ואולם, בשוך הלהבות ובמרחק מספר שבועות בלבד, עדה כל ישראל למלוא עוצמתו של החוק: אלו חללי ישראל, משפחותיהם מוגדרות לפי חוק המשפחות לחללים שנספו במערכה, מונצחים באגף שיקום והנצחה, ואלו לא זכאים. אלו שעשו פעולה זהה בתפקיד והיו שותפים שכם אל שכם למאבק זהה באותו אויב, מובחנים באבחת קביעה שבחוק. ההבחנה בין הנספים נוגעת בעצב החשוף של החברה הישראלית, שבהכרה בתרומת הנספים והנצחתם היא אחד מערכיה המקודשים.
האסון שאירע בכרמל עשוי להיות הקדמה רפה וחיוורת למערכה הכוללת שעומדת לפתחה של החברה הישראלית, בעקבות דיוניה והמלצותיה של הועדה הציבורית בראשות השופט בדימוס אורי גורן, שפורסמו לאחרונה. הוועדה נדרשה להכריע מיהו נכה צה"ל, ולעדכן את ההגדרות הבסיסיות של החברה הישראלית של מי שנספה במערכה, לראשונה מקום המדינה.
הקול הציבורי עמד על כך שאין להפלות בין דם לדם
תחילתו של המהלך לצמצום החיילים והמשפחות שיזכו להכרה החל לאחר מלחמת לבנון השניה, כשועדת ברודט שדנה בלקחי המלחמה הוסיפה למסקנותיה פרק "תקציב השיקום מצב קיים ותמריצים לחסכון", בלחץ משרד האוצר, במגמה לצמצם את אוכלוסיית החיילים והמשפחות המוכרים. על כך קמה סערה ציבורית שהשיקולים היו כלכליים בלבד ושלא נשמעו השיקולים הערכיים והחברתיים שקשורים בשינוי כה עמוק.
זמן קצר לאחר מכן קמה ועדה נוספת, בראשות השופט בדימוס אורי גורן. הוועדה שמעה גורמים רבים ומסרה המלצותיה לאחרונה. לחץ גדול הופעל על ידי משרד הביטחון, שניסה לקדם עמדה קיצונית שייחשב כנכה צה"ל רק מי שנפגע בפעילות קרבית או מבצעית, תוך שהוא מציג תמונה לפיה רבע מהנכים או הנספים נפגעו בפעילות כזו. מנגד נשמע הקול הציבורי שעמד בתוקף על כך שאין להפלות בין דם לדם.
המסקנות הסופיות של ועדת גורן מציעות שינוי מהותי שגורע חיילים וחללים רבים מההכרה של אגפי הנכים, המשפחות וההנצחה. באירוע אחד שבו נפגעים אנשי קבע וחיילים בשירות סדיר, עשויים כל אחד לזכות להכרה נפרדת ונבדלת, על פי קריטריונים עמומים ולא ברורים. ואולם מעבר לזכויות משפטיות העמומות הן פוגעות בתחושת הסולידריות החברתית ובאחד מנכסי צאן ברזל של החברה הישראלית שבה כולם נושאים בנטל.
"אין זה מן הראוי כי שיקולים כלכליים ישפיעו על הזכאות"
אם יאומצו מסקנות אלו בהחלטת ממשלה או בשינוי חקיקה, סופן של הבחנות אלו בין דם לדם היא שתביא שבר עמוק באמון משפחות החיילים המתגייסים, המשרתים והנפגעים. גם אם הטעם לצמצום חוג הזכאים על פי חוקי הנכים והמשפחות הוא כלכלי, הרי שספק רב אם החברה הישראלית יכולה לשלם את המחיר של ביטול "צבא העם".
נשיא בית המשפט העליון לשעבר השופט אהרון ברק קבע כי "חוק הנכים...הוא מיוחד במינו. הוא מבוסס על ההכרה בחובה ובאחריותה של החברה כולה כלפי חיילים שנפגעו עקב שירותם הצבאי, שירות שהוטל עליהם על ידי המדינה, ולמען המשך קיומה ובטחונה. עוד אמר ברק כי חוק הנכים מבוסס על חוב שהמדינה חבה למי שנפגע בשירותה, "על כן, שיקולים כלכליים, שיש בכוחם להשפיע על היקף הזכאות על פי המערכות הסוציאליות הרגילות, אין זה מן הראוי כי ישפיעו על זכאותם של נכים עקב שירותם הצבאי".