פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      דווקא ביום העצמאות צריך להיזכר בנכבה

      הישראלים נמנעים מלדבר על הנכבה, גירוש הפלסטינים בשנת 1948. אלי פינברג חושב אם לא נפחד לדבר ולהודות ששמחתנו הייתה לאסון למאות אלפי אחרים, נעניק תקווה לסיום הסכסוך

      בשבוע שעבר התארח בתכניתו של רזי ברקאי בגלי צה"ל אדם המכונה "פעיל חמאס מעזה, ריבחי רנתיסי". מאז חיסולו ב-2004 של הטרוריסט עבד אל עזיז א-רנתיסי , שהיה קרוב רחוק שלו, גלי צה"ל מראיינים את ריבחי בקביעות הראויה לציון. העברית הקולחת שלו שנרכשה בכלא הישראלי הופכת את רנתיסי למרואיין מעניין והשתייכותו לתנועת חמאס מעניקה לשיחות עמו גוון כמעט אקזוטי. גם הפעם החמאסניק לא אכזב, וסיפק למכונת הרייטינג של גלי צה"ל כמה אמירות מפוצצות וביניהן אחת אודות רצונו לחזור בעתיד ליבנה בה נולדו הוריו וממנה גורשו ב-1948.

      אמירתו, שהושמעה בהקשר לדיון המתנהל סביב הסכם הפיוס ההיסטורי בין פתח לחמאס, גרמה לרזי ברקאי לחרוק שיניים בטרם "יתפוצץ" על אורחו. ברקאי התאפק אבל ניכר שמילים ממש נעתקו מפיו. שלא כמו בתקרית המכוערת מהעבר בה התעמת דן מרגלית באולפנו עם ח"כ ג'מאל זחאלקה שהעז להזכיר למרגלית שהאולפן בו מצולמת התכנית שלו נמצא בשטח בו ב-1948 שכן הכפר הערבי שייח מוניס, רזי ברקאי הצליח לשמור על הפאסון ולא נגרר לתגרה מילולית עם רנתיסי, אבל גם בתגובתו ניתן היה לחוש את חוסר הנוחות, המשהו הזה הכל כך מאפיין ישראלים שממהרים, או להגיב מהבטן, או להימנע מדיון כשהוא מגיע למחוזות הגירוש של 1948.

      קשה לנו להודות שהמיתוס הוא שקר

      קשה לנו, קשה לנו להודות שמיתוס ה-"ארץ ללא עם" עליו מתחנכים כבר דורות של ישראלים הוא לא יותר משקר. קשה להודות בקול צלול שלצד מעשי הגבורה הבלתי נשכחים במהלך מלחמת האזרחים המכונה אצלנו "מלחמת העצמאות", ביצעו חיילי צה"ל המתהווה גם מעשים מבישים, רצחו חפים מפשע וגרמו למנוסת המונים מביתם. נכון, אירועי 1948 הן רצף פעולות הדדיות עקובות מדם, מעגל אלימות דו צדדי שגבה קורבנות רבים בשני הצדדים.

      אבל אסור להתעלם מהעובדה שהמעבר למתקפה עליו החליטו מפקדי ההגנה לקראת אפריל-מאי 1948, עוד בטרם הוכרזה העצמאות, הביא לעזיבת הבתים של מאות אלפי פלסטינים ילידים, לגזלת אדמתם ובסופו של דבר יצר את הבעיה המכונה "בעיית הפליטים הפלסטינים", העוברת כציר מרכזי בסכסוך הישראלי הערבי כבר שנות דור. גירוש המוני אומנם יצר רצף יהודי עליו נבנו עם השנים יישובים חדשים והורחבו קיימים, אבל בני הפליטים ממשיכים לדבר על העבר ומסרבים להניח לנו.

      63 שנים אחרי תום מלחמת העצמאות, הגיע זמן שעיתונאים בכירים ואזרחים מהשורה בישראל לא יחושו מבוכה לנוכח אמירות בסגנון אמירתו של רנתיסי. צריך להפסיק לחשוש מדיון על האסון שפקד את הפלסטינים הילידים ב-1948. אם לא יתנהל הדיון הזה, לעולם לא ייגמרו התביעות להחזרתם של פליטים, הנכבה תמשיך לרדוף אותנו עד שלא תהיה ישראל.

      למה שמישהו בצד הפלסטיני יכיר בישראל אם ימשיכו הניסיונות הכבירים שמושקעים כאן עשרות שנים בהעלמת כל זכר לקיומם של עשרות יישובים ערבים שהיו ואינם? דווקא תקופת חגיגות העצמאות היא תקופה נהדרת להיזכר ללא מורא במה שהיה. אם לא נפחד פשוט להביט סביבנו על הבתים הערביים הבודדים שעוד נשארו, אם לא נפחד לדבר ולהודות ששמחתנו הייתה לאסון למאות אלפי אנשים אחרים, נעניק תקווה לפיוס לו כולנו מייחלים. השינוי חייב להתחיל אצלנו, בחשיבה ובמעשה, כי עדיין לא מאוחר להעניק למדינה שלנו תקווה לעתיד.