המכינה הקדם צבאית בע?לי: חלל צה"ל בכל מחזור

על קיר המורשת בחדר הזיכרון של המכינה הקדם צבאית בהתנחלות עלי, בין תמונותיהם הממוסגרות של חללי המכינה, בולטת מסגרת אחת הממוקמת במרכז, שדווקא בה אין כל תמונה, רק כיתוב. חמש שנים חלפו מאז מלחמת לבנון השנייה, ועדיין הצנזורה אינה מתירה לפרסם את תמונתו של סא"ל (במיל') עמנואל מורנו, קצין סיירת מטכ"ל שנפל במלחמה. למרות שאיש מהתלמידים אינו יודע כיצד נראה, דמותו של מורנו הפכה לסמל עבור הצעירים הלומדים במכינה. כמוהו, גם יתר הנופלים שסיפוריהם האישיים מוכרים כמעט לכל תלמיד בישיבה, שכמעט מדי שנה נאלצת לרכוש מסגרות נוספות. 22 חללים ספרה המכינה הקדם צבאית 'בני דוד' ב-23 מחזוריה. כמעט כל חלל מעלי נושא עמו זיכרון שהפך לקולקטיבי, כשבכל מערכה בכל איזור עימות, החל מעומק לבנון, דרך טול כרם ועד לסמטאות רצועת עזה, השכול חוזר פעם אחרי פעם ומכה במכינה.

אלא שבמכינה מעדיפים לעסוק פחות בשכול ויותר בייצוא בוגריה ליחידות קרביות ומובחרות ולאחר מכן בתפקידים במגזר הציבורי. כיום, אין כמעט יחידה מובחרת שבה אין נציגות לבוגרי עלי. הרבנים מתגאים בקורסי סיום המסלול אליהם הם מגיעים לעיתים תכופות ובמספר הקצינים שיצאו תחת שרביטם, אבל הם יודעים היטב שקשה להימלט מהנתון הקשה של החללים. בחדר בו התאספו למעלה ממאה צעירים לפני גיוס, נכנס מקים המכינה - הרב אלי סדן, ובקול שקט הוא פותח את שיעורו לקראת יום הזיכרון בשיחה על הסיפורים האישיים של כל אחד מהנופלים. הנוער מרותק. שעה ארוכה מספר סדן על התעוזה של סא"ל מורנו, על נחישותו של רס"ן בנג'י הילמן, על שמחת החיים של סגן אשר עזרא, על אומץ ליבו של סגן דוד גרנית, על התעקשותו של רס"ן אלירז פרץ לשרת בצבא, על חוכמתו של סרן יוני נתנאל ועל אהבת הלימוד של החלל האחרון, אודי פוגל. על הקיר שמאחורי סדן מופיעה האמרה "קשה זה טוב". חתום עליו בוגר אחר של המכינה שנפל חלל, רס"ן רועי קליין.

בצה"ל מוקירים את פועלה של המכינה, שהייתה הראשונה מסוגה כשהוקמה בשנת 87' וסחפה אחריה עוד עשרות מכינות שהוקמו בעקבותיה. הקו שמוביל את עלי הוא קו ממלכתי מאוד, הרואה במדינת ישראל ערך כמעט מקודש. על שולחן עליו למדו לפני זמן קצר עשרה צעירים, נמצא ספר שיחות הרב צבי יהודה קוק לצד הביוגרפיה של דוד בן גוריון, ולא במקרה. מטרתם של הרב סדן וחברו הרב יגאל לוינשטיין שנמנה על מקימי המכינה הייתה ברורה. לחזק את התודעה היהודית והדתית של צעירים לפני גיוסם לצה"ל על מנת שיתגייסו ליחידות הקרביות מבלי לחשוש שיסיימו את השירות עם הכיפה בכיס, ובמקביל לעלות את המוטיבציה לשירות משמעותי. "הם ידעו איך להיות דתיים, אבל עד הקמת המכינה לא סיפרו להם למה להיות דתיים", מסביר הרב סדן.

ההצלחה לא איחרה לבוא. כיום נמצאים בוגרי הישיבה בעמדות מפתח בצה"ל בדרגי הביניים של הפיקוד על צה"ל, מרביתם המכריע ביחידות קרביות ומובחרות. לאחרונה התברר כי קרוב ל-30% ממסיימי קורס הקצינים במגמה הקרבית הם חובשי כיפות. את ההצלחה הזאת מייחסים רבים לרב סדן, עם זאת, ישנם גם מבקרים את מה שהם מגדירים כהשתלטות הכיפות הסרוגות על הצבא. סדן דוחה את הטענות. "כשראינו שהמצב מתאזן, הייתי הראשון שדחף להקמת המכינה הקדם צבאית החילונית הראשונה", הוא מסביר, "אני לא חושב שהדתיים מוכשרים יותר מהחילוניים ואני לא חושב שזה טוב שהצבא יהיה ברובו דתי. אסור לצבא להיות צבוע בשום צבע אחיד, כולל לא בצבע 'סרוג'. איננו כובשים את הצבא, אנחנו ממלאים את חובתנו. אני צריך להתנצל שאני מאמין שאדם צריך לתרום את המרב לצבא? לצערי הרב, יש יותר דתיים כי המוטיבציה לשירות משמעותי בקרב הנוער החילוני בירידה".

לא במקרה, אומרים במכינה, אנו סופרים ממוצע של חלל לכל מחזור. "החינוך פה הוא להגיע לשפיץ של הצבא, להיות ראשונים בשדה הקרב", מסביר אחד הרבנים נתנאל אלישיב, "אנחנו יודעים שהסטטיסטיקה היא קשה, אבל המסלול כאן הוא לא לבוא, ללמוד, להתגייס ולהיהרג. אנחנו מעריצים את הנופלים כי הם נלחמו למען המדינה, אבל איננו בשום אופן מקדשים את המוות. התלמידים צמאים לשמוע על הדמויות שלמדו כאן, אבל השאיפה שלהם הוא להיות כמותם בחייהם, לא במותם. היינו רוצים שכל בוגר יהיה מוכן להיכנס לסיכון למען המדינה, אבל כל אחד שנופל זה ייסורים עבורנו. כשאנחנו יודעים שיש פעולה של יחידה מובחרת, כמו במרמרה או במלחמה, יש לך פרפרים בבטן כי אתה יודע שהתלמידים שלך נמצאים שם, אבל איננו מקריבים תלמידים. אנחנו עוסקים בהגנה על המדינה ובכדי להעריך ולשמור על ריבונותה יש על כך מחיר. אנחנו מוכנים לשלם אותו אבל מעדיפים לא להגיע לכך".

הרב סדן אומר כי זו סטטיסטיקה יבשה. "מתוך 120 תלמידים במחזור, מאה הולכים ליחידות קרביות. עברנו 23 מחזורים כך בכל רגע נתון יש לנו 500 בוגרים בקו האש. 50% מהבוגרים הם גם קצינים, ובמלחמה האחרונה כל הישיבה כולל הסגל עלה ללבנון. אין פה שום דבר אחר חוץ ממוטיבציה גבוהה שמביאה את הבחורים לאותן יחידות. זה כל מה שאנחנו נותנים פה, אמונה, ערכים ומוטיבציה. בשביל לחיות חיים נכונים צריך להיות מוכן להילחם על הערכים וגם למסור את הנפש על הארץ. אין דבר טוב במוות, אלא שהחיים שווים את ערכם כשהם חיים נכונים ולפעמים בעולם שלנו, מי שלא מוכן להיאבק על חיים אמיתיים לא יכול לחיות חיים בעלי ערך. כשהמאבק על עצם מהות החיים, צריך להיות מוכנים לסכן את החיים. לצה"ל אין תוכנית מגירה נוסח מצדה. כל תוכנית חייבת להחזיר את החיילים הביתה בשלום, אבל אסור להתבלבל, המשימה היא לא לחזור בשלום אלא שכך צריך לבצע אותה. לצערנו הרב, כל זמן שאנו מוקפים אויבים רעי לב אין לנו אפשרות לקיים מדינה מבלי להלחם וכשמסתכנים- יש הרוגים".

אני מזהיר את סדן מפני אלו שיקראו את דבריו וימהרו לעשות את ההשוואה לפלסטינים, חלקם מכפרים הסמוכים לעלי, "שאהידים". הוא מתקומם מיד. לתלמידיו הוא מספר על קצין בכיר שהיסס לשלוח חיילים דתיים לקורס קצינים מכיוון שחשש שהם לא מפחדים מהמוות כי הם מאמינים בעולם הבא ושכמפקדים הם לא יהיו חדורים בהכרה על החשיבות של החזרת פקודיהם בשלום. "הרבה פעמים עושים השוואות לחיזבאללה ולחמאס", הוא אומר להם, "באיסלם מקדשים את המוות. שם זו זכות גדולה למות ועובדה שרבים מהם עושים זאת בשמחה וברוממות. להגיד שאנחנו מחנכים אנשים למות על קידוש ה' זה נבזות ורשעות", אומר סדן, "כשבקיבוץ בית השיטה נהרגו במלחמת יום הכיפורים 11 לוחמים מישהו אמר שחינכו שם למוות? אלא ששם זה היה כבוד להיות לוחם וכולם הלכו ליחידות קרביות. לפני שהמחבלים הולכים לפיגוע התאבדות הם מתנפחים מגאווה, מצלמים את עצמם עם אפוד ונשק ומקריאים טקסטים. זה טירוף של אנשים שרוצים להתפרסם בגבורתם. אצלנו זה ההפך. רועי קליין שקפץ על הרימון היה אדם כל כך שמח בחייו, כל רגע פנוי הקדיש ללימוד תורה ולמשפחה. אתה ידעת שהוא קיבלת צל"ש על פעולה שעשה? אני לא ידעתי על זה כלל עד שנפטר. כל חייו עשה הכל כדי לא להבליט את עצמו. אי אפשר לחשוב שזה סוג האנשים שיעשה משהו דרמטי כמו לקפוץ על רימון ולהציל את חבריו. כל חייו הוא הוא התנהג כמו אנטי-גיבור, אלא שהייתה לו מסירות ואחריות. היכן שלא תסתכל בתולדות המדינה- איפה יש אידיאליזם, יש מסירות נפש ולצערי יש גם אבידות".

את יום הזיכרון הקרוב יציינו במכינה בעלי בטקס קצר בן חצי שעה ואת יתר היום יקדישו ללימוד משניות לזכר הנופלים. "אנחנו לא מחצינים את נושא הזיכרון", אומר סדן, "כיום לצערי החברה הישראלית הופכת את יום הזיכרון ליום של דיכאון כחלק מסוג של תרבות ובמקום שנצא ממנו מחוזקים, אנו יוצאים מוחלשים. אנחנו צריכים לזכור את המתים אבל לחזק את החיים. אנחנו עדיין במלחמה ואי אפשר לבכות יותר מדי", הוא אומר לתלמידיו.

סרן יוסי אוחנה, סרן עזרא משה, טוראי אליעזר בן מנחם, רס"ן אברהם גביש, סגן דוד גרנית, רס"ן בנג'י הילמן, סרן משה הרוש, סגן שי וולשטיין, יצחק וינשטוק, סרן אריאל חובב, נתנאל כוכבי, סא"ל עמנואל מורנו, רס"ן נדב מילוא, סגן ארז מרחבי, סרן יוני נתנאל, רס"ן אלירז פרץ, אהרון צרפתי, רס"ן רועי קליין, יוסי שוק, סמ"ר גיל שרעבי, סמל דן שניידרמן והרב אודי פוגל.

לפניות לכתב: joshjosh@walla.com