החלל האלמוני: מדוע מעלימים את הנופלים הבדואים?

אם תשאלו את מפקד יחידת הגששים של פיקוד דרום, אל"מ יוסי חדד, הוא יגיד לכם שהוא דווקא שבע רצון משיעור הבדואים שמתגייסים לצבא. הוא יציין אמנם כי היה שמח אם אחוז הגיוס היה גבוה יותר, אך באותה נשימה הוא גם יספר שבשנה האחרונה חלה עלייה יחסית באחוז המתגייסים. העלייה היא לא דבר של מה בכך בתקופה שכל בדואי בן 18 זוכה למנה גדושה של לחצים לא להתגייס. מי בלוחצים? חברים, בני משפחה קרובים או רחוקים, פוליטיקאים, אנשי דת, בכירי היישוב, ובשנים האחרונות גם אנשי התנועה האיסלמית שקיבלו דריסת רגל משמעותית ביישובים הבדואים.

אין פלא, אם כן, שהבדואים שמתגייסים חיים בדילמה תמידית, קשה וקורעת. מצד אחד הם חושבים על עצמם, על החיים שלהם, על עתידם ועל הדרך שלהם להשתלב בחברה הישראלית דרך הפלטפורמה הטובה מכולם – צה"ל, אך מצד שני הם מבינים את המשמעויות הפוליטיות והחברתיות של צעד זה: יכעסו עליהם על כך שהם נלחמים באחיהם הפלסטינים, יזלזלו בהם על כך שהם תמימים לחשוב ששירות בצבא יקנה להם "פטור" מהריסת בתים, ויתנכרו להם ולבני משפחותיהם "המשתפות פעולה עם הממסד", הנחשב בעיני רבים לאויב האוכלוסייה הבדואית.

אחד ההיבטים העצובים לדילמה הזו הוא החלטתן של משפחות בדואיות ששכלו את בניהם לא לפרסם את שמו. ב-15 השנים האחרונות החליטו שש משפחות שלא לפרסם את שמותיהם של בניהם, גששים בדואים שנהרגו בפעילות מבצעית. משפחות אלו זוכות אמנם לכל ההטבות והתמיכה מצה"ל אבל כשהן מתגעגעות לבן שנפל, הם ילכו להניח פרחים על קברו בשקט ובהסתר בבית עלמין אזרחי ולא בבית עלמין צבאי כמו יתר המשפחות השכולות.

"המשפחות שקיבלו את ההחלטה לא לפרסם את השמות של הבנים שנהרגו עשו זאת מחשש לחרם מהסביבה", מסביר לוואלה! חדשות יו"ר "יד לבנים" הבדואי, זיאד סעדי. "אותם חללים מונצחים אצלנו ביד לבנים, המשפחות מגיעות לטקסי אזכרה, הן מקבלות את מלוא תשומת הלב מ-'יד לבנים' וממשרד הביטחון, אבל כלפי חוץ הן לא רוצות להיחשף בפומבי ובריש גלי כדי לא לקרוא תיגר על הסביבה שלהן. אסור לשפוט אותן וצריך להבין אותן, כי הן חיות בסביבה עוינת. הסביבה שלהן יודעת שהבן נהרג בצבא, אבל המשפחות לא רוצות להתגרות כדי שלא יחרימו אותן. לא כולם אוהבים את השירות הביטחוני".

סעדי מעיד על עצמו שהוא מנסה בכל כוחו לשכנע את המשפחות לחשוף את השם של הבן, ולו רק משום שכך הוא ייקבר בבית עלמין צבאי עם מצבה צבאית. "הבחור הלך לצבא בגאווה וחזר הביתה עם מדים", הוא טוען בלהט. "אני מסביר להם את זה. אני אומר להם שהוא שירת בצבא מתוך רצון. אף אחד לא הכריח אותו לעשות זאת. הוא התפרנס מהצבא, הביא אוכל לילדיו מהכסף הזה, ראה בכך שליחות ודרך להשתייך למדינה ולכן הוא היה ודאי רוצה שגם קבורתו תהיה כך. לעיתים אני מצליח לשכנע את המשפחות אך לצערי פעמים רבות אני נכשל. צריך להבין אותן, וקשה לשפוט את המצב שבו הן נמצאות. החיים שלהם עם אובדן הבן גם ככה קשים".

החשש מחרם סביבתי הוא לא הסיבה היחידה שבגללה חוששים בני המשפחה לפרסם את שם הגשש שנהרג. חלק מהגששים שנהרגו – בדרך כלל אלה שהתגוררו בדרום הארץ – היו נשואים למספר נשים. האישה השנייה או השלישית הייתה לרוב תושבת השטחים הפלסטינים ולכן החשש מפגיעה בהוריה ואחיה גדול כפליים אם יתגלה שבעלה נהרג כחייל בצבא הישראלי: "קרובי המשפחה של החלל לא רוצים לחשוף בפני האויב שבעלה של אותה אישה שירת בצבא, וזאת מחשש שקרוביה המתגוררים בשטחים ייפגעו", מסביר סעדי.

בשנים האחרונות צוברת התנועה האיסלמית כוח ביישובים הבדואים. זיאד סעדי ואל"מ יוסי חדד טוענים כי ככל שהתנועה חזקה יותר, היא משפיעה יותר. "זה לא סוד שהתנועה האיסלמית מתחזקת גם בדרום הארץ וגם בצפון", אומר חדד לוואלה! חדשות. סעדי מוסיף: "השפעתה של התנועה האיסלמית רבה. היא שולטת במסגדים ובשירותי הדת, והמשפחה השכולה זקוקה לאותם שירותים ולכן היא מוצאת את עצמה בדילמה ובבעיה קשה".

"התנועה האיסלמית מנסה לקעקע את כבודו של החלל, והם משתלטים על כל מהלך טקס הלוויה והקבורה", מספר סעדי. "יש שייח'ים שמקבלים שכר מהמדינה שמסרבים להתפלל על החלל בטענה שהוא בוגד בעמו משום שהתגייס לצבא. אגב, זו ממש לא רוח האיסלם והקוראן. הרוח היא לתת את הכבוד למתים. חבל ששיקולים פוליטיים מתערבבים בנושאים הללו וכל אחד עושה דין לעצמו. אותם חכמי דת לא מסתמכים על שום פסיקה אלא על ההשקפה הפוליטית שלהם. לתנועה האיסלמית לא אכפת שהם פוגעים במשפחה בדרך. מה שחשוב להם הוא לצבור כוח פוליטי".

ראש עיריית רהט ואיש התנועה האיסלמית, פאיז אבו סהיבאן, מאשר שהוא ותנועתו מתנגדים לגיוס לצה"ל אולם מכחיש את הטענות על לחצים שמופעלים על הצעירים הבדואים: "התנועה האיסלמית מתנגדת לגיוס אך היא לא מכריחה אנשים להתגייס או לא. אתה באמת חושב שצעירים מגיעים להתייעץ איתנו לפני הגיוס? אף אחד לא מתייעץ איתי לפני הגיוס. מי שרוצה – מתגייס. אנחנו ממש לא מתערבים בנושא. לעיתים רבות מדובר בכלל בצעירים שמחליטים להתגייס ללא ידיעת בני משפחתם. הם רואים בגיוס טיול. במקום להיות מובטלים, הם הולכים לצבא ועושים שם כסף שנתיים-שלוש".

"אחרי שיהיה שלום, אני מוכן להיות החייל הראשון בצבא", הוא מבטיח. "אותם חיילים בדואים נאלצים להילחם מול אחיהם בעזה או בגדה. לרבים ברהט יש קרובי משפחה בעזה ולכן קשה להם לראות מישהו משרת בצבא".

אל"מ חדד טוען שאותם צעירים בדואים שמתגייסים זוכים לתמיכה רבה גם באזרחות: "צה"ל עושה המון למען החייל הבדואי. הם שווי-זכויות, הם מקבלים חיבוק בכל התחומים, אנחנו דואגים להכניס אותם לשירות קבע ומעניקים להם קורסי צ'ופר. גם באזרחות יש העדפה כלפיהם כשאנחנו מסייעים להם למצוא עבודה ונמנעים מלהרוס את בתיהם".
אלא שדבריו של אל"מ חדד אינם מרשימים את ראש עיריית רהט: "החיילים הבדואים לא מקבלים זכויות, הם נשארים מובטלים, הצבא לא עוזר להם ולא נותן להם פתרונות. בוא לרהט ותשאל את הצעירים, הם יגידו לך שהצבא לא עוזר להם. הצעירים ביישוב יושבים משועממים ולא עובדים".

אתה בכלל יודע מה אחוז המתגייסים ברהט?

אבו סהיבאן: "אני לא מתעסק עם הנתונים האלה. יותר חשובים לי הנתונים על זכאים לבגרויות. הכול מתחיל בחינוך".