כבאי, עריק או חלל תאונת דרכים: מי הוא חלל צה"ל?

מיהו חלל צה"ל בעיני המדינה? ביוני 2010 נהרג החייל יאיר ששון בתאונת דרכים, לאחר שהאופנוע עליו הוא רכב התהפך סמוך לקניון באר שבע. למשפחתו לא הייתה סיבה לחשוב שהוא לא ייקבר ככל חלל צה"ל אחר בבית העלמין הצבאי בעיר, אך כשהגיעו נציגי הצבא לביתה הסתבר לה שיאיר בן ה-19 הוכרז כעריק. בעוד הם מוכי יגון, נאלצו בני משפחת ששון להילחם על אופן הקבורה של יקירם: המשפחה טענה שיאיר נעדר מהצבא רק מספר ימים ושאין הדבר מגיע לכדי הכרזה על עריקות, אך בצבא נעמדו על הרגליים האחוריות וסירבו לקבור את הבן בטקס צבאי. בעקבות צעדים משפטיים שנקטו בהם בני המשפחה, נאלץ היועץ המשפטי לממשלה דאז להתערב – ויאיר נטמן בסופו של דבר בבית עלמין צבאי.

עם זאת, האירוע המצער פתח מחדש את השאלה שהחברה הישראלית מתקשה לתת לה מענה ברור: על מי חלה ההגדרה של חלל צה"ל? שאלה זו התחדדה השנה, לאחר שעל סדר היום הציבורי עלתה הדרישה להכיר בכבאים שנספו בשריפה בכרמל כחללי מערכות ישראל.

"החברה הישראלית רואה בדמיונה ביום הזיכרון רק חייל שנהרג בעת מילוי תפקידו באופן שהיה כרוך בסיכון חיים שנטל על עצמו כדי לאפשר למדינה להמשיך ולהתקיים", אומר הסוציולוג פרופ' יגיל לוי מהאוניברסיטה הפתוחה. לדבריו, "איש מהנואמים על חללי צה"ל בטקסים אינו מדבר על מישהו שנסע במהלך סוף השבוע ונהרג בתאונת דרכים, או על חייל שנהרג מפליטת כדור של חברו לאלה שלא נהרגו בנסיבות צבאיות אין מקום ייחודי. הם נבלעים בתוך ההמון גם במהלך הטקסים. הסיפורים והנאומים השונים מספרים רק את סיפורם של אלה שנהרגו תוך כדי הקרבה עצמית. ברמה התרבותית, מודל החיקוי שהמדינה מעלה על נס הוא של החייל המקריב ובוודאי לא של החייל שמת ממחלה או בנסיבות אחרות".

השאלה מי זכאי להיכלל בהגדרה של חלל צה"ל העסיקה את המדינה בעשורים האחרונים. ועדה בראשות השופט בדימוס אורי גורן, שדנה בשאלה זו בנוסף לנושאים אחרים, נתקלה אמנם בקשיים בעת שישבה על המדוכה – אך הציעה לבסוף מספר מבחנים לצורך הכרעה בסוגייה: הבולט שבהם הוא ניסיון לקשור בין נסיבות המוות לבין השירות הצבאי. הגדרת הוועדה במסקנותיה הייתה כי לשם הכרזה על חייל כחלל צה"ל, על נסיבות המוות להיות "ייחודיות ומיוחדות" לשירות הצבאי. כלומר, חייל שנוהג ברכבו הפרטי לבסיס ונהרג בדרך לשם לא ייחשב כחלל, אך אם נסע ברכב צבאי בדרך להסעת מפקדו, למשל, הוא יוכר כחלל. ראוי לציין, שההכרה כחלל צה"ל אינה מסתכמת רק במקום קבורה. יש לה גם משמעויות נוספות: קבלת קצבה חודשית ממשרד הביטחון והכרה במשפחה כמשפחה שכולה.

"לו זה היה תלוי בי וניתן היה להחזיר את הגלגל לאחור, בית העלמין הצבאי היה פתוח רק בפני אלה שנפלו בקרב או נהרגו באימונים", אומר יו"ר האגודה למען החייל, תא"ל (במיל') אביגדור קהלני. "אולי לא הייתי מפריד הפרדה של ממש בבתי העלמין, אבל הייתי מייחד את הנופלים בקרב בצורה שונה. בתי העלמין הצבאיים הם אחד המקומות שצריך להיכנס אליהם על קצות האצבעות בחרדת קודש, לעבור קבר קבר ולהצדיע. העובדה שזה לצד זה קבורים נופלי קרבות וכאלה שלא נהרגו תחת אש היא משהו שאין לי ברירה אלא לחיות איתו, מכיוון שזה הפך להיות חלק מהחברה הישראלית".

ועדת גורן, שעם חבריה נמנה גם קהלני, ניסתה ליצור הבחנה נוספת בנוגע לחללים. כיום קובע החוק כי אדם לא ייחשב כחלל אם נהרג כתוצאה מהתנהגות שלו המוגדרת כ"רעה וחמורה". עם זאת, לא כל התנהגות רעה היא גם חמורה - ולהיפך. הסיבוך המשפטי הביא את חברי הוועדה להציע מבחן נוסף - "מבחן הפזיזות", כלומר מי שהתנהגותו הפזיזה הביאה למותו - לא ייכלל בהגדרה של חלל צה"ל. "ניסינו למצוא צדק חברתי", מסביר קהלני.

"הוחלט שמי שמותו נגרם מפעילות נפשעת לא ייכנס תחת הקטגוריה. ברור לכולם שנהג ששתה כמויות של אלכוהול והתנגש בעץ לא צריך להיות בבית עלמין צבאי וכמוהו אותו חייל שרצח את חברתו ולאחר מכן התאבד. ניסינו להסתכל לעתיד, והמסקנות שלנו קוממו עלינו לא מעט אנשים. שלא במפתיע, רוב האנשים שלא אהבו את המסקנות שלנו היו כאלה שלא היו נכנסים לקריטריונים שהצענו". ואכן, מהנתונים הנוגעים להכרה במשפחות חללי צה"ל על ידי משרד הביטחון עולה, כי עד כה הוכרו מעט משפחות יחסית של חיילים שנהרגו במהלך חופשתם – 1,073 חיילים, המהווים רק 4.7% מכלל חללי צה"ל. מתוך 1,073 החיילים – כמחצית התאבדו וכשליש נהרגו בתאונות.

אף על פי כן, ספק אם החברה הישראלית תסכים לקבל את ההבחנה שהציע הוועדה, לפיה יועמד כעת במבחן כל חלל וחלל וייבדק האם נסיבות מותו מצדיקות את קבורתו כחלל צה"ל. "ועדת גורן קמה מתוך צורך כלכלי וכך היו אבחנותיה". טוען פרופ' לוי, "כאשר זה מגיע לתגמולים כספיים, החברה הישראלית סבלנית יותר ליצירת הבחנות שונות שיחסכו כסף למשלם המסים. לעומת זאת, ההצעה ששבה ועולה לעיתים שקוראת להוציא חללים מתוך בתי העלמין הצבאיים מדברת על שינוי סמלי שמדיר אנשים ממשפחת השכול. אלה משפחות בעלי עניין שהחיבור שלהם למשפחת השכול ולטקסים נותנת משמעות לאבדן שלהם, גם אם החייל לא מת באותם תנאים שקבעה ועדת גורן. זו פגיעה במשהו שהוא עדיין טאבו בחברה שלנו כיום. הניסיון ליצור הבחנות עשוי ליצור אופוזיציה של הורים וליצור סוג של קריעה באתוס השכול".

מי שמוביל את הקו, לפיו יש להבחין בין החללים השונים, הוא האלוף במיל' אלעזר שטרן שבעדותו בוועדת גורן קרא לבצע הבחנות חדות וברורות. ראשית, הוא הציע כי חייל המשרת כלוחם - ונהרג, בין אם בקרב ובין אם במהלך חופשה בסוף השבוע, ייקבר בבית עלמין צבאי. חייל המשרת ביחידה עורפית לעומת זאת, יוכר כחלל רק אם נהרג כתוצאה ישירה משירותו. לדברי שטרן, "מי שהלך להיות לוחם והסכים לתת את כל כולו למען המדינה, אני רואה קשר בין העייפות שלו במהלך סוף השבוע לבין העשייה הצבאית שלו. המדינה צריכה לקחת אחריות טוטאלית עליו, כפי שהוא היה טוטאלי כלפי המדינה. מכלל זה יש להוציא כמובן את אלה שביצעו עבירות שיש עמם קלון". שטרן אינו מהסס לומר מילים חריפות על קבורתם של חיילים שלא נהרגו בנסיבות צבאיות בחלקות.

"יש אינפלציה בתוך בתי העלמין הצבאיים", הוא טוען. "מה נספר לתלמידים שעולים לקברים ביום הזיכרון על מנת להבטיח שימשיכו לעלות גם בעוד עשרים ומאה שנים? שהחייל הזה נהרג תוך כדי קרב או תוך כדי אימון או בדרך ליחידה, ולכן מקומו בבית העלמין הצבאי - ושהבחור שלידו נהג שיכור ואף שהוזהר הרג את עצמו ואת חבריו? לצערי הגדול, יש לנו היום בתוך בתי העלמין הצבאיים חלקות לחיילים לא יהודים, חלקם נפל תוך כדי לחימה או בפעילות אימונים. אני כמובן מתנגד לקבורתם באופן נפרד, אבל אם כבר יודעים לעשות הפרדות שכאלה בתוך בתי העלמין, אז נכון היה יותר לעשות חלקה לכל החיילים שהמוות שלהם לא קשור לשירותם הצבאי וחלקה לכל מי שמותו קשור באופן ישיר לצבא. בתי העלמין הצבאיים חייבים להיות קודש הקודשים של החברה הישראלית. קבורה של עריקים ונהגים שיכורים בבתי העלמין הצבאיים פוגעת בקדושת המקום".

ארגון יד לבנים, שבשנים האחרונות דן בסוגייה מיהו חלל צה"ל, אינו מקבל את עמדתו של ראש אכ"א לשעבר. "יש היגיון בקו שמוביל שטרן", אומר יו"ר הארגון אלי בן שם, "זה כמובן נראה יותר הירואי למות בקרב - ואין מה לעשות: בשכול יש היררכיה, אבל אתה לא יכול להדיר קבוצות שלמות מבתי העלמין הצבאיים. העמדה שלנו היא שמי שלובש מדים ולא היה במוות שלו קלון כלשהו ייקבר בבית העלמין צבאי. עדן נתן זאדה, למשל, או חייל שעישן סמים ומת כתוצאה מכך בתאונת דרכים כמעט נטמנו ליד חיילים אחרים, אבל גם חיילים שנהרגו בתאונת דרכים או אפילו התאבדו צריכים להיות מוכרים בחללים. אתה לא יכול לדעת האם החייל התאבד בגלל השירות הצבאי שלו או לא, אבל מנגד אתה לא יכול להקים ועדת חקירה שתחקור חצי שנה האם המוות היה קשור לשירות".

לדברי בן שם, הקבורה הצבאית נועדה גם להוקיר את המשרתים. "כיום, 50% אחוז המנוער אינם מתגייסים כלל ולא תורם דבר למדינה. לפיכך, המדינה צריכה להוקיר כל מי שבחר לשרת ולא חשוב כיצד נפטר. אין שום מדינה בעולם שלוקחים בה ילד בן 18 לשלוש שנים ועושים איתו מה שרוצים, כך שמי שבחר לשרת צריך לדעת שכשימות הוא יקבל את ההערכה הראויה. אתה לא יכול להדיר משפחות שלמות מחוץ למחנה".

למרות נחרצות עמדתו של אלעזר שטרן, היא טרם הצליחה לבסס את אחיזתה בחברה הישראלית, שנעשית עם הזמן רגישה יותר למותם של חיילים. השכול, שנותר למעשה הפרה הקדושה היחידה, התקדש יותר ויותר בשני העשורים האחרונים, ועל אף הניסיונות של ועדת גורן, אלעזר שטרן ואחרים להגדיר קריטריונים ברורים, נראה כי השאלה מי זכאי להיכנס למשפחת השכול – משפחה שאיש אינו רוצה להיות חילק ממנה מבחירה – רחוקה עדיין מהכרעה. "כיום, שעות ספורות לאחר שהבן נטמן באדמה, האב השכול מתראיין והשכול נכנס לכל סלון במדינה", טוען אבגידור קהלני, "במצב שבו אנו נמצאים כיום אני חושש שהרגישות ההולכת וגוברת למתים עלולה לפגוע בחסינות החברה הישראלית וביכולת שלה להתמודד במאבקים קשים, ואני לא בטוח שלא מחכים לנו עוד ימים קשים בהמשך הדרך".