הסיור הקבוע בבית העלמין

בית הקברות הצבאי בקריית שאול מספר בדממתו את סיפור תקומתה של מדינת ישראל. מדינה קטנה שקמה מתוך עשן המשרפות, ההשמדה הנוראה והפתרון שכמעט היה סופי לבעיה היהודית. אם יש ניסים בעולם, הרי הנס הגדול מכולם הוא יכולתם של שרידי חרב להחיות את חזון העצמות שיבשו, ולצאת למסע נוסף של הקרבה וחירוף נפש כדי לחדש את הקוממיות היהודית בארץ ישראל לאחר אלפיים שנות גלות.

בכל שנה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל אני פוסע בין שורות ארוכות של מצבות, שתחתן טמונים חלומות שלעולם לא יתגשמו ותקוות שלא יראו אור. הפרחים האדומים והעלווה הירוקה שבין הקברים הושקו בדמעותיהם של הורים, אחים וחברים. דמעות הזולגות בזרם אינסופי אל תהום הנשייה הבלתי משתכחת.

מיום הקמתה של מדינת ישראל ועד עצם היום הזה לא פסקה אדמת הארץ לקלוט אל תוכה את הקורבנות שמסרו נפשם על תקומת העם והארץ. ריבוי הקברים מטעה לעיתים. כל חייל שנפל הוא עולם שלם שחרב. עולם שהגיע אל סופו בטרם התחיל למצות את ראשיתו. כאותם עצי נוי שנכרתו בטרם הנצה פריחתם הנאה.

מה היה אם? אני שואל את עצמי לא פעם ומעלה בעיני רוחי את חבריי שנפלו במלחמת יום כיפור. חברים לנשק. יצאנו יחדיו למלחמה עקובה מדם, ולא תיארנו לעצמנו שכך נראות מלחמות: אדומות, שחורות ומאיימות. מאיר שטיין הי"ד, שהיה איתי בטנק ונהרג בעת שספגנו פגיעה ישירה של פגז, היה יכול להיות אחד מראשי שירות הביטחון הכללי וסב לנכדים. ישראל איגלברג הי"ד בכישוריו הייחודיים היה יכול להיות יזם היי-טק מצליח וחובק עולם, ואייל שחם הי"ד, ששירתנו יחדיו בקורס קציני שריון ובחטיבה 188, היה יכול להיות קצין בכיר בדימוס, ממש כמו אביו בזמנו. והרשימה של אלו שהיו יכולים להיות ארוכה וכואבת. עולמות שלמים שנחרבו.

חלקת הנופלים של מלחמת יום כיפור פחות הומה בשנים האחרונות. רבים מהורי הנופלים כבר אינם בין החיים. הם לקחו אל קברם את היגון הבלתי פוסק, את החיוך הכבוש ואת הגעגוע כמדבר שאין לו סוף. אחיינים צעירים, שהם עצמם כבר חיילים בצבא הגנה לישראל, שומעים סביב הקבר סיפורים ופרטי מידע על דודים שלא הכירו ושנהרגו בטרם הם עצמם נולדו. לקראת סיום טקס הזיכרון אני עולה לקברו של רב"ט ישעיהו פרוכטמן הי"ד מפלוגה ב' בגדוד 890, בחלקת הנופלים בפעולות התגמול של שנות ה-50. חלקה כמעט שוממה מפוקדים. לא הכרתי את ישעיהו. הייתי ילד בעת שהוא נהרג כחייל נח"ל מוצנח. בית הוריו היה עבורי המפגש הראשון עם השכול. בחדר האורחים שלהם היתה תמונה של ישעיהו במדים, על כרית קטנה היו מונחים כנפי הצניחה שלו וסמל המגל והחרב. מזבח קטן לקורבן עולה בבית תל-אביבי. אז הבנתי לראשונה כי השכול - אין לו סוף והכאב אינו פוסק לרגע. שום שיגרת חיים אינה יכולה לסלק את הערגה והכמיהה של אם לבנה שנפל.

קורבנות השואה ציוו לנו במותם מדינה. קורבנות המלחמות ציוו לנו מדינה שאמורה להיות ישרה, מתוקנת והגונה. מדינה שתצדיק את קורבנם האדיר של הנופלים ובני משפחותיהם.