להיכנס לבסיס צבאי למפגש עם שישה נגדי משמעת, זה מלחיץ. במיוחד כשאתה לא מגולח. גם אם עברו 15 שנה מאז השחרור משירות חובה לאזרחות. לך תתווכח עם טראומות מן העבר.
עם זאת, הרס"רים שפגשתי השבוע עושים רושם חיובי של שינוי. מעבר לעובדה שלאף אחד מהם אין שפם, נדמה שהם גם לא כל כך מפחידים כמו פעם. נכון, לי אישית הם כבר לא יכולים לחלק פקודות או לסדר איזו צביעת עצים, אבל סחבקיות מפתיעה נרשמת בין חלקם לבין כמה חפ"שים שנקרו בדרכנו לחדר ישיבות. כל הסרטים, הספרים והבדיחות שרצו במשך שנים בין החבר'ה על הרס"ר המאיים קיבלו לפתע צורה אחרת, ידידותית יותר, פומפוזית פחות.
דוד אפללו (46), גולנצ'יק שכבר 24 שנים מתקדם במעלה דרגות הרס"ר ואף הגיע לגבוהה שבהן - רב?נגד של חטיבת גולני - הוא היחיד שמשדר קשיחות מסוימת. באורח פלא הוא מתיישב לצד גולן אוחנה (44), הרנ"ג של יחידה 769 בצפון (25 שנות ותק), המצטייר כליצן חביב שמטריד את מנוחתו של אפללו. אל תטעו, אוחנה לוקח ברצינות גמורה את המשימות שעומדות מולו ומבהיר: "נגד בונה את הסמכות שלו רק על ידי דוגמה אישית. צריך להתכוון למה שאתה אומר ולא לחשוש מה יגידו או יחשבו עליך. עובדה שזה מצליח". אפללו מבקש להוסיף את המושג "מצוינות".
"אתם יכולים להסביר למה חיילים מפחדים מכם?" אני שואל, אוחנה זורק: "זאת סטיגמה שנדבקה ולא נכונה להיום". הוא זוכה לחיזוק מסיגל סטרמברג (28), אחת מנגדות המשמעת הבודדות שיש בצה"ל: "באמת שלא צריך לפחד מאיתנו", מסבירה הרס"רית של דובר צה"ל בשש השנים האחרונות, "חיילים כבר מרגישים שהם יכולים לפנות אלינו עם בעיות אישיות, ואנחנו יודעים איך ולמי לתת תשומת לב". רב?סמל מתקדם ליאת בן?אבו (31), 11 שנה בתפקיד ומשרתת במחנה מנדלר (צומת פלוגות), מוסיפה: "לא מפחדים מאיתנו, אלא מעריכים ומכבדים אותנו, בשל התפקיד".
"אז למה אני זוכר שעשינו הכל בגדוד כדי להימנע ממפגש עם הרס"ר?", אני בוחר להקשות. "אולי כי היית לא בסדר", עוקץ אותי רס"ב שי קציר (42), כבר שמונה שנים נגד המשמעת של בית ספר לקצינים בחיל הים. בן?אבו עוזרת להסביר: "אם אתה עושה אחורה פנה, בכל פעם שאני בסביבה, אתה באמת צריך לחשוב מה עשית לא בסדר. אנחנו דמות מחנכת".
כאן נכנס לתמונה רס"מ דוד קשק (32), שמצטרף לסנגוריית הרס"רים על תפקידם: "דיברו כאן על חינוך, אבל נגד משמעת הוא גם דמות מעצבת. הראשון להיות נוכח ולדאוג שהכל יתפקד כהלכה ביחידה. אם אני נתקל בחייל בעל הופעה מרושלת, אני אתן לו להסביר לי למה הוא נראה ככה. יכול להיות שאני גם אוותר לו ואסתפק בהבהרת נהלים".
סטרמברג מוסיפה: "אפשר להסתפק גם בעונשים חינוכיים. במקום להעניש באופן אישי את החייל, אני מבקשת ממנו שיכתוב לי עבודה או ירצה בפני חבריו על נושא מסוים". בן?אבו מסכימה אבל מציינת: "צריך להבין, משמעת מתחילה בדברים הקטנים ונועדה למנוע עבירות קשות". קציר, שעד כה ישב בשקט כמעט מוחלט, מצטרף לשיחה: "כל בעיה דורשת טיפול משמעתי, אבל כמו שכבר אמרו כאן, זה לא צריך להסתיים בענישה. צריך לחשוב על התוצאה העתידית של כל דבר. אני רוצה שצוער יבין את החשיבות ויסגל כאורח חיים את המשמעת. שלא יעשה זאת מתוך פחד".
זמנים זה קודש
אם כבר מוזכר המושג פחד, קשה שלא לחשוב על רב?נגד יצחק טאיטו, נגד המשמעת של בה"ד 1 (בית ספר לקצינים) במצפה רמון - 43 שנה בתפקיד. טאיטו הוא מוסד מהלך על שתיים, שחי ונושם צבא כבר 52 שנה, בלי מחשבות על פרישה.
חזותו של טאיטו רצינית ומייצרת יראת כבוד, ולאחר שיחה איתו המשפט הראשון שאמר הופך למשכנע ואמיתי: "מי שמפחד ממני, לא מכיר אותי. מי שמכיר, לא מפחד", הוא אומר. טאיטו הוא האבא של נגדי המשמעת. כמעט כל מה שנאמר עד כה על ידי הרס"רים הצעירים, נאמר על ידיו בראיון מקדים, והוא מדגיש: "אני לא קשוח. אני קפדן. רס"ר לא ממציא פקודות, אלא מוודא שפקודות הצבא בתחום השיגרה יבוצעו".
אבל סביר להניח שהצוערים בבה"ד 1 חוששים ממך.
"אני רק נראה קשוח, אבל אוהב אדם אני וליבי רך יותר מחמאה בקיץ. זה לא סותר את ההקפדה על עמידה בלוח זמנים והכבוד".
טאיטו מפתיע אותי פעם נוספת. "אני גם יכול לטעות. אין כמו ניסיון מצטבר. אני יודע לקבל הארות והערות. זה חלק מחברה מתורבת", הוא מבהיר ומבטיח שגם צוער יכול לדווח לו, ללא חשש, על תקלה שיש לתקן.
עם זאת, יש דבר אחד שרנ"ג טאיטו לא מוכן לסלוח עליו. הוא אמנם לא ישמח להעניש על כך, אבל נראה אתכם מעזים לחצות את מגרש המסדרים של בה"ד 1, הבייבי שלו במשך עשרות שנים. "מגרש שבו מסמיכים את הקצינים ויש בו את דגל הלאום. זאת לא טיילת", הוא מסביר, "למרות שבבה"ד 1 נמצא מיטב הנוער שמתנדב מרצונו לשרת את המדינה ושואף לסיכת המ"מ, הם יודעים שלא יחצו את מגרש המסדרים מתוך כבוד. קודם כל בגלל הדגל".
אתה לוקח את זה אישית, אם מישהו בכל זאת יחצה כך סתם את מגרש המסדרים באמצע היום?
"אני לא נעלב, כי זה כל כך מוטמע אצל כולם, שיודעים להעיר למילואימניקים או לחיילים החדשים, בלי שיהיה צורך להעניש מישהו. כולם יודעים את הנוהל".
"הנגד הוא כמו מורה"
כשעולה שאלת מגרש המסדרים בפני הרס"רים האחרים, אפשר להבין עד כמה חריגה החשיבות שמייחס טאיטו למקום. כולם מנסים לנתח את הסיבות לקפדנות היתרה של הרנ"ג מספר 1. אפללו מסביר שאצלו מגרש המסדרים הוא מקום להתאמן עליו, אבל שיש להבין שמדובר בכלי עזר לעשיית סדר. בן?אבו טוענת בקצרה: "צריך לדעת לשמור על המקום הזה", וקציר בטוח שזו דרכו של טאיטו ללמד את הצוערים שאין קיצורי דרך.
אוחנה מזכיר שלמד בבית ספר "כדורי", ושגם שם עד שלב מסוים היה אזור שעליו נאסר על התלמידים החדשים לדרוך: "האיסור הזה מקביל לשאיפה של הצוערים שרואים במגרש המסדרים את המקום שבו יקבלו את הסיכות. טאיטו, בדרכו, כנראה רוצה שהם יבינו שהדרך לשם ארוכה".
הרס"רים מבהירים בביטחון שאין לזלזל בהם ולא רק בגלל מורכבות תפקידם. "כרס"ר צעיר עשיתי המון טעויות", מודה אפללו וממשיך: "זאת היתה התלהבות, שלאחריה למדתי לנהוג אחרת. אתה מבין שחיילים לא טועים במכוון, ולכן אתה צריך לנהוג כלפיהם, לפעמים כמו אבא. עם זאת, לא להיות חלש מולם".
"הנגד הוא כמו מורה", קציר מסביר, "הצבא הוא בבואה של החברה, והדור שעובר תחתינו עכשיו כבר רץ קדימה. רס"ר, כדי לשרוד, חייב להתאים את עצמו לקצב היחידה וחייליה".
כשעולה סוגיית הדיסטנס, הרס"רים מלמדים אותי שהצבא התקדם. קשק מסביר: "יש את החיילים שכפופים אלי ישירות ואני שומע את דעתם מדי יום, כי גם החיילים יכולים ללמד אותנו. לחיילים שלי אין סיבה להירתע ממני, הם יודעים מתי ואיך לפנות אלי".
בן?אבו: "חייל לא צריך לפחד. אצלי רובם חיילי מפקדה, ואני יודעת מה קורה איתם מתוך קשר רציף. מה קורה בבית עם המשפחה. אם יש בעיות, הם יכולים לדבר איתי". גם סטרמברג מוכנה לקבל ביקורת: "החייל רק צריך לעשות זאת בגישה הנכונה. חשוב שהוא יידע שאפשר להרגיש לידי בנוח. גם אנחנו טועים כבני אדם ואפשר להעיר לנו. אין צורך בדיסטנס".
מהחבר'ה הקרביים יותר, אפללו ואוחנה, ציפיתי לשמוע על אופי שונה יותר של התנהלות ברמת הדיסטנס, אבל אפללו מבטל את המחשבה הזאת: "בגדודים של גולני כבר אין את זה בשנים האחרונות. כולם, עד מח"ט גולני, מודעים לזה".
הרס"רים לא מקפידים בביתם על דיסטנס, אבל הגבולות מיטשטשים. לפי טאיטו, המשמעת הולכת איתו הביתה, אם כי הדבר הראשון שהוא עושה כשהוא מגיע הביתה זה לרדת מהמדים. "מי שחינך אותי הם הוריי שעשו זאת בדרך התרבות, לא בצעקות. כך גם אני חינכתי את ילדיי". טאיטו מנסה גם להתנתק בשעות המועטות בבית מהצבא. ופעם בשנה הוא גם יוצא לחופשה, כדי להטעין את המצברים. "הקריירה לא צריכה לבוא על חשבון המשפחה", הוא מסביר.
פקודות לאישה ולילדים
לעומת טאיטו, הרס"רים האחרים מתקשים להתנתק מהצבא גם כשהם בבית או בחופשה. אפילו בחו"ל. כולם, בלי יוצא מן הכלל, משאירים את הטלפון הנייד זמין, מוכנים לתת מענה לכל בעיה, גם אם הם משתזפים ליד הבריכה. אוחנה הוא היחיד שטוען שבעת חופשה בחו"ל הוא מצליח להתנתק במשך שבועיים. "רק מפקד היחידה יכול לדבר איתי ושהשאר ילמדו להתגעגע אלי, שירגישו קצת בחסרוני", הוא אומר. אף אחד מהנוכחים לא מאמין לו.
"אני רס"ר בבסיס ועובדת רס"ר בבית", מספרת בן?אבו ומצחיקה את שאר החברים. "זה באמת ככה", מחייך אוחנה, "כשאני יוצא הביתה, אני גמור ונרדם על הספה. נזרק. נח. אבל אז מעירים אותי ומזכירים לי שצריך אותי בבית. ואז מתחילות החפירות".
לקשק יש סקופ: "אני נשוי לנגדת משמעת. ואפילו על הדרך שבה אנחנו מרדימים את הילדה שלנו יש דיוני משמעת". כשאני שואל אותו אם דיוני המשמעת הם לא הדרך הכי יעילה להרדים את הילדה, הוא סופג באהבה את העקיצה ומצביע על סטרמברג הצעירה מכולם: "גם היא עומדת להתחתן עם נגד".
אפללו הקשוח מחזיר מעט את הרצינות לדיון: "מי שאומר לך שהוא יכול להפריד בין הצבא למשפחה, לא מבין מה הוא אומר. אתה מוצא את עצמך מחלק פקודות גם לאישה וגם לילדים".
הבדיחות המיתולוגיות וסרטי הבורקס שעסקו בדמות הרס"ר, עלו ביוקר למושאי הצחוק. לטענתם, התופעה הצטמצמה בשנים האחרונות, וכשבכל זאת צצה איזו בדיחה הם לוקחים אותה בקלות. אוחנה דואג להזכיר שיש לרס"רים הומור עצמי. אצל טאיטו זה אחרת.
"אני מתעלם מהבדיחות", אומר טאיטו, "לדעתי, כבר עברו 20 שנה מאז שהפכו את הנגד לליצן. עכשיו זה כבר פאסה. אמנם מדי פעם יש את הבדיחה התורנית ואני לא חושב שאני צריך לבכות על כל פיפס, אבל הנגד הוא לא ליצן ואני מתנגד לבדיחות האלה".
טאיטו גם לא מתבדח על הפרישה. הוא טוען שאינו בן ערובה של הצבא, אך נראה שילבש מדים כל עוד כוחו במותניו. כך גם הנגדים האחרים, שלא משאירים שום מקום לספק - "אין לנו מה לחפש באזרחות".
דברים אלה לא נאמרים כי הרס"רים מפחדים מהחיים מחוץ לצבא, אלא מתוך סיפוק מעשייתם. "היו לי הרהורי פרישה, אבל אי אפשר לשרוד כמוני, 25 שנה בצבא, אם אתה לא אוהב את המערכת", מבהיר אוחנה שיודע שבאזרחות הוא לא יכול היה לגרום לכוכבי הכדורסל עומרי כספי וליאור אליהו להזיע, כפי שעשה במסגרת הצבאית.
בן?אבו מבהירה: "אני והצבא זה סיפור אהבה". סטרמברג מחזקת אותה: "סיפוק כזה אני לא אקבל באזרחות". ברגע זה כולם מתמלאים בגאוות יחידה. קשק בחיל האוויר, קציר בחיל הים ואפללו אף מבהיר: "אם לא הייתי בגולני, לא הייתי שורד כל כך הרבה זמן. זאת משפחה שבזכותה כיף לקום בבוקר". אבל למרות הוותק, אפללו גם מציין: "אם ארגיש שאני לא משפיע יותר, אפרוש".