לזכרו: השופט לנדוי, שריד מדור הנפילים

דומה שמבין הרבים שבאו ללוותו בדרכו האחרונה, ראשי עם וממלכה, הייתי אני הקטן היחיד שיכול להתגאות בכך שהנפטר, בן 99, היה עמיתו לספסל הלימודים.

לפני קרוב ל-30 שנה הגיעה קבוצה קטנטנה לשיעור בקורס "תלמוד בבלי" בחוג לתלמוד של האוניברסיטה העברית. ביניהם בלט אחד, איש שיבה נמוך קומה, חיוכו שובב. כשהחל השיעור, הוציא מכיסו כיפה שחורה קטנה, שאותה טרח לקפל בסיומו. במהלך השיעור שתק לרוב, אך מדי פעם הפטיר שאלה או הערה קצרה, שמהן ובהן ניכרו רוחב דעתו ומחשבתו הצלולה. איש מאיתנו, סטודנטים עו?ל?י ימים, לא שיער שאותו סטודנט אינו אלא נשיאו לשעבר של בית המשפט העליון, ממניחי היסוד למשפט הישראלי, יהודי ולאומי בכל רמ"ח איבריו, משפטן מבריק, שקול ומתון - ובעיקר אדם.

כזה היה משה לנדוי. צנוע, ענו, שוחר תרבות, תאב דעת. מעל הכל היה לנדוי איש ישר דרך. גם בשעה שבה כמעט כל אנשי המשפט הישראלי הלכו אחר מ?ש?מ?ני "המהפכה החוקתית", נותר איתן בדעתו, וזו הסתפקה בחוקה רזה, מינימליסטית. פסיקותיו בתחום חופש הביטוי מהוות אבן פינה. אחת מהן - "שלטון הנוטל לעצמו את הרשות לקבוע מה טוב לאזרח לדעת, סופו שהוא קובע מה טוב לאזרח לחשוב; ואין סתירה גדולה מזו לדמוקרטיה אמיתית, שאינה 'מודרכת' מלמעלה" - היתה לאחד המשפטים האלמותיים במשפט הישראלי.

לנדוי ביקר בחריפות את ה"אקטיביזם השיפוטי" והתנגד לפסילת חוקים בידי בית המשפט, אך היה הראשון שביטל, למעשה, חוק כנסת שפגע בעקרון השוויון בבחירות, והורה על פינוי התנחלות שקמה על אדמות פרטיות שלא כדין.

כפי שאמר השופט רובינשטיין בהלוויה: אם צריך מליץ יושר בשמיים, לנדוי הוא הראוי ביותר. "יקה" שניתן לכוון לפיו את הסרגל, שפיו וליבו שווים. אדם שיושרו ויושרתו היו סמלו, וראוי שישמש סמל ומופת הן במשפט הן חוצה לו.