לא לשחק שח עם עצמנו

היו שנים שבהן התקדמנו בעולם השחמט בזכות קבוצת יהודים מוכשרת מבריה"מ לשעבר, אבל נדמה שמאז שורה אכזבה בקרבנו. כיצד ייתכן שהכתר העולמי בשחמט לא נמצא בידיים עבריות? ואז החלטנו שנוכל להיות אלופי העולם בשחמט ייחודי וחסר תחכום - שח עם עצמנו.

אני מניח שכותבי המאמרים המנוסחים והמלומדים לא קפאו על מכונם בעשרות השנים האחרונות. הם ידעו ידוע היטב שהתנהלותנו בשטחים ומסכת היחסים שנוצרה בינינו לבין העולם הערבי יבואו ליום פירעון. אני בטוח שתומכי ההתנחלויות אמרו בליבם שיום הפירעון לא יוכל להתעלם מעובדות שנקבעו בשטח, ובנדון זה איני בטוח שטעו.

אבל היה לכך גם צד שני. האנטי-ישראליות שאנו כל כך מבקרים לא באה בהינף יד. היא לא יציר כפיה של ממשלת נתניהו. כל ממשלה תרמה את שלה, והממשלה האחרונה הגדילה לעשות. ודאי שיש יסודות אנטישמיים בביקורת עלינו, אבל אנו מדינה קטנה בלב מזרח תיכון ערבי שצריכה לבור את דרכה באומץ, בזהירות ובמחשבת הישרדות לשנים הבאות. אלא שעכשיו, כשמועד הפירעון מגיע, מתחילים שחקני "השח עם עצמנו" לפתוח את הלוחות ולחשוב על מהלכים.

האו"ם יכיר בחוקיותה של מדינה פלשתינית בגבולות 1967. כיצד נגיב? נזיז את המלכה ונאיים בשח על המלך הסורר. ובינתיים המלכה עומדת ערירית, בלתי מוגנת ומאיימת. שח של סרק.

למה אני מתכוון? לרעיונות הנשמעים ולפיהם "אם הם יביאו להכרה במדינה פלשתינית - אנו בתגובה נספח את השטחים אלינו". רעיון מבריק. איך לא חשבנו עליו קודם? המלכה יכלה לאיים על המלך כשהיא מוגנת קמעה ולא ערירית, אבל היום? ישראל יכולה לספח את השטחים? כל מי שטיפת בינה בראשו יודע שאיננו רוצים ואיננו יכולים להיות דרום אפריקה חדשה. לא רק מנקודת הראות הגזענית, אלא מנקודת הראות של היכולת לשרוד חרם בינלאומי ממושך. וזה לא מהלך הסרק היחיד על לוח השחמט הישראלי. שחקני ושחקניות השחמט מעדיפים לקבוע עתה, לנוכח האחדות הפלשתינית, כי אין בין הפלשתינים "מתונים" ו"קיצונים". כולם שוחרי רעתנו. כאילו כאשר נשלים עם המצב נוכל לעשות מהלכים טובים על הלוח. אבל מה נעשה? נצעק בקול ענות גבורה ש"אין עם מי לדבר". נאיים על העולם עם רצים ופרשים שתכונתם הגדולה היא יכולת לאיים אבל לא לנצח?

הגיע הזמן להמיר את לוח השחמט הווירטואלי בלוח אמיתי ולהתוות תוכנית פעולה משלנו, המלווה במהלכים קריאטיביים. תוכנית שתכיל שני אלמנטים - השגת הסכם שלום עם הפלשתינים וערובה ביטחונית ובינלאומית לקיומה של ישראל. לא יותר ולא פחות. משחק יפה מצידנו יכריח גם את הצד השני למהלכים, וייצור אפשרויות שאין דרך להשיגן במשחק עם עצמנו בלבד.

ספטמבר מתקרב והוא תאריך חשוב, אבל לא מכריע. ארבעה חודשים לפניו עלינו לוותר על אליפות העולם בשח עם עצמנו ולהתמודד עם מצבנו בכלים חדים, חכמים ובעיקר אמיתיים. הוויכוח הוא לא בין ימין לשמאל. זהו ויכוח על יכולתנו לקיים מדינה דמוקרטית ויהודית לטווח ארוך.