מוזרות הן דרכיה של ההיסטוריה. דווקא ברק אובאמה, שמיום כניסתו למירוץ לנשיאות הצהיר על כוונתו לשנות, באיבחה אחת, את סדר היום הביטחוני של ארה"ב ובתוך כך לנתק עצמו לחלוטין ממורשתו של בוש (שראה במלחמה בטרור העולמי חזות הכל), עתיד להיכנס לדפי ההיסטוריה כמי שהורה על המבצע לחיסולו של רב המחבלים אוסאמה בן לאדן. ומי היה מאמין שהנשיא ה-44, שמייד לאחר השבעתו הכריז על כוונתו לסגור את מחנה המעצר בגואנטנמו ולפתוח בדיאלוג מדיני רך ומפויס עם "ציר הרשע" והטרור, יהיה זה שבחלוף שנתיים ורבע יבשר בגאווה על סגירתו של המעגל שהחל ב-11.9, כשהוא מעלה על נס את נחישותה של ארצו לבוא חשבון עם מי שהפך סמל לשנאה ולהתרסה כלפי המערב, תרבותו ומורשתו.
לא מהווים יריב
בשעה שכל מאמציו של בוש - שכל הווייתו היתה משוקעת במאבק חסר הגבולות בכל מי שנתפס כקשור או כמזוהה עם אל-קאעידה - ללכוד את בן לאדן עלו בתוהו, זכה יורשו, הרחוק ממנו לכאורה מרחק אידיאולוגי עצום, בפרס. דווקא לאחר שעידן בוש הסתיים בקול דממה דקה ודומה היה שנמוג לתהום הנשייה רווי בביקורת (בייחוד על רקע המלחמה בעיראק), מתקבל הרושם שלפחות אחדים מקווי המיתאר שלו תופסים מחדש מקום של כבוד בזירה המדינית והפוליטית. שכן, נוסף על חיסול בן לאדן, אין לשכוח שארה"ב של אובאמה כבר תיגברה פעמיים את כוחותיה, הנלחמים בחסות נאט"ו על אדמת אפגניסטן, והממשל מעורב כיום גם בפעילות נאט"ו בלוב. אכן, המציאות האסטרטגית (והאילוצים שהיא מכתיבה) חזקה מהחזון הראשוני על הכורח לשתף פעולה גם עם יריבים מושבעים.
מבחינה פנימית מהווה חיסול בן לאדן את גולת הכותרת של שבוע פוליטי מוצלח במיוחד עבור הנשיא. ראשית, אחד מיריביו הפוטנציאליים המרכזיים למירוץ לבית הלבן, מושל מיסיסיפי היילי ברבור, הודיע על פרישתו. בו בזמן חשף הבית הלבן את העותקים הרשמיים של תעודת הלידה של אובאמה ובכך הציג את הטוען הפוטנציאלי לכתר, דונלד טראמפ (שהפך את סוגיית מקום הולדתו של אובאמה לדגל במתקפה נגדו), באור נלעג ומגוחך. בכך הונחתה מהלומת מחץ גם על מועמדים רפובליקנים נוספים, כמו מייק האקבי, שגם הם העלו ספקות לגבי היותו של אובאמה אזרח כשר למהדרין; ועל ניסיונותיו המתמשכים של הימין השמרני להרחיק את אובאמה מן הזרם המרכזי של ההוויה, התרבות וההיסטוריה האמריקניות.
לבסוף, מינויו לראש הסי.איי.אי של מפקד כוחות נאט"ו באפגניסטן, הגנרל פטראוס הכריזמטי, מצטייר כמהלך נשיאותי מבריק. אף שפטראוס הכחיש כל שאיפות פוליטיות, הוא היה לאחרונה יעד לחיזור מצד גורמים במפלגה הרפובליקנית, שקיוו לחזור על תקדים הגנרל דווייט אייזנהאואר. האחרון גויס ב-1952 על ידי הרפובליקנים למערכת הפוליטית וזכה בניצחון גורף בבחירות לנשיאות. מינוי זה סותם, אפוא, את הגולל על חלומותיהם של יריביו להפוך את פטראוס לקלף המנצח ומותיר אותם, לפחות בשלב הזה, אובדי עצות מול הנשיא, המצליח להביסם דווקא בזירה הצבאית-ביטחונית.