חוויה אישית - ארבעה בספטמבר, 2003. שישים שנה לפני: דרנסי היא עיירה קטנה הנמצאת בפרבר הצפוני - מזרחי של פריס. זהו גם מחנה איסוף ומעצר של יהודי צרפת, ממנו נשלחו למחנות עבודה והשמדה. 200 מטרים אורכו, 40 מטרים רוחבו. בתוכו דחוסים 4,500 בני אדם, מוקפים גדרות תיל ושומרים חמושים. 65 אלף יהודים נשלחו מדרנסי למוות ב- 64 משלוחים (טרנספורטים). גורלו של המשלוח שהגיע בארבעה בספטמבר 1943- אלף גברים, נשים וטף - לא היה שונה. אבל שישים שנה אחר כך, שמותיהם של כמה יוקראו בטקס מיוחד שיערך במקום בו הומתו, כשדף נייר המנציח את זכרם- שנקרא "דף עדות"- נישא בשמיים מעליהם, מקופל בתוך חליפת התאוצה של טייסי קרב מבני עמם שמטיסים בידיהם מכונות נוראות הוד בשם F-15, נושאת את סמל של חיל האוויר שהקימה מדינתם.
רעיון למטס אחר
שישים יום לפני: לחיל האוויר הפולני מלאו 85 שנה. כמקובל בין חילות ידידים, הוזמנו רבים לציין את האירוע בתערוכה אווירית ובמטסי ראווה. בין המוזמנים, גם חיל האוויר הישראלי. המחשבה של מטוסי קרב שלנו בשמי פולין מציתה רעיון למטס אחר, שלא נעשה מעולם - לא מטס ראווה אלא מטס הצדעה בשמי מחנות המוות. הפולנים מציבים תנאים והגבלות, אבל אנחנו יוצאים לדרך. שלושה מטוסי F-15 י?י?צגו את מדינת ישראל בתערוכה ובמטסי אווירובטיקה, בסיס "תל-נוף" נבחר למשימה. במקביל, מתארגנת משלחת של 180 קציני צה"ל, ואני בראשה. איתנו 4 הורים שכולים ויצחק כהן, ניצול שואה מסלוניקי. היעד שלנו ברור- מטס אווירי של חיל האוויר הישראלי מצדיע לטקס האזכרה של קציני צה"ל באושוויץ. האם זה יתאפשר?
עוד שישה ימים: התערוכה האווירית ב"ראדום"- הצלחה גדולה לביתן הישראלי. משלחת הקצינים שלי יוצאת לפולין, אבל ארגון המטס נתקל בקשיים: "אין להטיס כלי מלחמה מעל מחנה המוות, זהו מקום קדוש" אומרים הפולנים. שבח וייס משכנע: "אין אלה כלי מלחמה אלא סמל, אין זה מפגן כוח אלא הצדעה למתינו. הטייסים", הוא מסביר להם, "הם בנים ונכדים של קורבנות השואה, הם טסים במדי הצבא היהודי מעל א?פ?ר?ם, מקריאים את שמותיהם ומזילים דמעה".
וכך היה.
ארבעה בספטמבר 2003- עוד 6 שעות: אנו בדרך מהמלון בקרקוב למחנה אושוויץ בירקנאו. הטבע הטייסי דוחף אותי להביט בשמיים ולנתח את מזג האוויר: מעונן, קצת מטפטף. לא טוב. איך ימצאו? איך יחצו את העננים? אנחנו צועדים בשקט לתוך המחנה. שטח גדול! קר בחוץ, מקפיא בלב. שבח וייס אמר לנו שזה המקום הנורא ביותר בעולם. מרגישים את זה באוויר, באווירה, בכל צעד. בית קברות של מליון וחצי מבני עמנו, בלי מצבה אחת... הולכים לאורך המסילה, יצחק כהן משחזר איך היה אז. הטקס כבר מוכן, הציפיות למטס הן בשמיים- תרתי משמע. הזמ"מ נקבע לשתיים עשרה ורבע, ומכאן זה כבר דיוק של שניות. חוליית הכוונה קרקעית מוכנה לתיאום אחרון עם המטוסים. כולם מתוחים- "יהיה מטס"? "בוודאי", אני אומר, אבל בלב אני לא בטוח. בבסיס "ראדום" החבר'ה מתארגנים לטיסה. זו טיסת החזרה ארצה, בכל מקרה ממריאים. אמיר, אבי, לבקו, שמשון. אני חושב- אין מצב שהם לא מגיעים. אבל הפולנים ומזג האוויר לא איתנו. בינתיים.
עוד 60 שניות: הטקס מתקדם לפי הזמנים. המעבר צריך להיות בדיוק בסוף הנאום שלי. עכשיו זה עניין של שניות. אנחנו עומדים בקצה המסילה, בין משרפה 2 ל-3. מכונת הרצח המשוכללת ביותר שנבנתה אי פעם. שני מבנים לא מאוד גדולים. אני חושב-אם רק היינו כאן אז... מסתכלים לאורך המסילה מזרחה לכיוון השער. אני מביט אל השמיים. עננים, שקט. איפה הם? אני מכיר אותם, אין מצב שהם לא עומדים בזמנים... ואז בוקעת הפיגורה האופיינית עם הרעש עוצר הנשימה מתוך הענן. בדיוק מופתי לאורך המסילה, ממש מולנו. איזה ניגוד בין העוצמה האווירית הזאת לחוסר האונים המוחלט שהיה כאן על הקרקע לפני שישים שנה. אני גונב מבט לשבח וייס, ליצחק כהן, להורים השכולים ולאל וובר- איש צוות אוויר יהודי שטס בשמי המחנה אז. אני רואה את המסדר- סדר מופתי, קהל של בני נוער מסביב. אין עין י?ב?ש?ה. כן, חיל האוויר הגיע בדיוק במקום ובדיוק בזמן שנקבעו. באיחור של שישים שנה. אסור לנו לאחר יותר!
מתוך דברים שנשא היום (שני) מפקד חיל האוויר, אלוף עידו נחושתן, בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה באוניברסיטת תל אביב.