אבא שלי הוא ניצול שואה. הוא עבר את תקופת השואה ברומניה, שכמחצית מיהודיה, קרוב ל-400 אלף בני אדם (ויש הטוענים שיותר), הומתו על ידי הצבא, בפרעות ובמחנה המוות טרנסניסטריה שבמולדובה, שם הושמד חלק הארי של יהודי סרביה ובוקובינה.
שואת יהודי רומניה מגיעה קצת פחות לכותרות, אבל הגיהינום שם לא נפל ממה שעבר על שאר יהדות אירופה ומכל מקום שידם של הנאצים הגיעה אליו. ההבדל העיקרי היה בכך שרומניה, בראשותו של הגנרל יון אנטונסקו ו"משמרות הברזל" שלו, בעלי בריתם של הנאצים, לא שלחה את היהודים למחנות ההשמדה בפולין, אלא העדיפה לרצוח אותם בשיטת עשה זאת בעצמך.
השמדת יהודי רומניה החלה בטבח שנערך בין 29 ביוני ל-2 ביולי 1941, ובו נהרגו כ-15 אלף מיהודי יאסי והסביבה. וכך כותב שלמה ולדמן בספר חדש העוסק בשואת יהודי רומניה ("דראקולה לא ניצח אותו, תיק יאסי - שואת יהודי רומניה שהועלמה", מערכת, קיבוץ דליה, 2010): "...לכיכר הגיעו אלפי יהודים, בעיקר גברים. האנשים נלכדו כי חיכתה להם שם מלכודת מוות. בהינתן האות, החלו לירות בהם במכונת ירייה. רוב היהודים נהרגו במעשה טבח גלוי, במזימה משותפת רומנית-גרמנית. התושבים הרומנים ראו ושמעו שהורגים את היהודים, והבינו שדמם הותר".
באכזריות נוראה הועלו אלפים מתושבי יאסי לשתי רכבות. "את אשנבי הקרונות אטמו, ואת הדלתות נעלו מבחוץ במנעולי עופרת", מתאר ולדמן, "בפנים נותרו האנשים ללא אוויר, ללא מים, ללא יכולת לנוע... האנשים שברכבות גוועו מחוסר חמצן ומצמא בחום הנורא... בייסורים קשים".
הצליח להערים על כולם
אבא שלי, היום בן 99, היה בר מזל. הרומנים, הגרמנים ואפילו האמריקנים (אף שלא היו מודעים לקיומו) ניסו להרוג אותו - והוא הצליח להערים על כולם. הוא גויס לצבא בשנת 1933 ושירת במשך שנה. אחר כך הפך למילואימניק, ובמסגרת זו נשלח לקורס קצינים ב-1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. בגלל יהדותו נשללה ממנו הזכות לענוד דרגות קצונה, אף שסיים את הקורס בהצלחה. בתחילת מלחמת העולם השנייה התגורר אבי בעיר פייאטרה ניאמץ, ובהמשך הגיע לבוקרשט, שם צורף להג"א (פיקוד העורף דאז) והיה מטרה להפצצות האמריקניות. כפסע היה בינו לבין פצצה אמריקנית שהוטלה על קרון של רכבת חשמלית עירונית שבו נסע.
בפייאטרה ניאמץ ניצל שלוש פעמים מאקציות שמטרתן היתה הגליית היהודים למחנה טרנסניסטריה. בפעם הראשונה שוחרר משום שאביו נהרג כחייל בצבא הרומני במלחמת העולם הראשונה: היתה לו תעודת יתום מלחמה שהיקנתה לו זכויות יתר. בפעם השנייה התערב לטובתו מנהל הבנק שבו עבד.
בפעם השלישית גילה תושייה בלתי מצויה: היהודים רוכזו בחצר תחנת המשטרה והמתינו למשלוח. אבי שם לב כי השוטר ששמר עליהם יצא לשירותים או לעיסוקים אחרים. בלי לחשוב פעמיים הוא קם על רגליו, יישר את חליפתו וחצה את החצר. הוא נכנס לתחנת המשטרה בראש מורם ופסע לאורכה מקצה לקצה, בינות לשוטרים שגדשו אותה. הוא נראה כמי שסיים את ענייניו - ויצא בדלת הראשית אל הרחוב ואל החופש. "יותר לא ראיתי אף אחד מהאנשים שהיו איתי בחצר ההיא", סיפר אחר כך.