ניצולי השואה עדיין איתנו

מועד יום הזיכרון לשואה ולגבורה נקבע שבוע ימים אחרי תום חג הפסח. כוונת המחוקק היתה לסמוך אותו ככל האפשר ליום פרוץ מרד גטו ורשה, שהחל בליל הסדר של שנת תש"ג, 19 באפריל 1943. זאת כדי להעצים את אידיאל הגבורה הלוחמת ולהוכיח לעולם, ובעיקר ולעצמנו, כי בסופו של דבר לא הלכו כולם כצאן לטבח. היו גם כאלו שנלחמו.

אלא שברבות השנים ועם התפתחותה של החברה בישראל, גם ההשקפה הציבורית השתנתה, והאידיאל הלוחמני התעמעם. היום ברור כי המונח גבורה אינו רק בעל קונוטציות לוחמניות, אלא יש לו גם ביטויים אישיים, חברתיים ואמוניים. כלומר, גם מי שידע לשמור, למשל, על אמונה יוקדת או על יחסי חברות בגטו, חרף כל התלאות, הוא גיבור.

בכל מקרה, יש משהו שכדאי להדגיש על רקע הקירבה בין חג הפסח שחלף ליום השואה - קירבה שעיקר תכליתה גלום בפסוק "והגדת לבנך ביום ההוא".

כ-200 אלף ניצולי שואה חיים כיום בישראל. 13 אלף מהם עתידים למות עד יום הזיכרון של השנה הבאה. כך מלמדת הסטטיסטיקה. קצב התמותה עומד על כ-30 ביום. זוהי דרכו של עולם. דור הולך ודור ובא. אבל נדמה כי עדיין אין החברה הישראלית מעכלת את משמעות הזיכרון לגבי בני ובנות הדור הבא, אלו שבשבילם השואה תהיה אירוע היסטורי רחוק, שניצוליה הם סבים וסבתות גדולים ורחוקים שהלכו לעולמם, בטרם הם באו לעולם.

הזיכרון הציבורי הוא ערטילאי והפכפך. הוא כמו כדור חימר העובר בין ידיים שונות, וכל זוג ידיים מעצב ממנו מוצר המתאים להשקפת עולמו. הזיכרון משתנה בהתאם לצרכים פוליטיים או חברתיים. הוא כמו ערפל שאופף את הארץ. כולם לכאורה חיים תחתיו, אך אי אפשר לגעת בו באמת והוא אינו חודר פנימה, רק מעניק אשליה של נוכחות. ככזה אי אפשר לסמוך עליו, סתגלנותו מקשה מאוד את העיסוק ההוגן בו.

לכן עלינו לבצע דווקא עתה, בשנים האחרונות שנותרו לניצולי השואה לחיות בקרבנו, מהלך של הנצחת הזיכרון. זו קריאה לכל בני דור הדמדומים לצאת ולאסוף זיכרונות. לא רק זיכרונות ציבוריים, אלא זיכרונות אישיים, פרטיים, זיכרונות עם פנים וצורה.

איך? כל אחד מאיתנו יכול עדיין לבחור ניצול או ניצולה, לשמוע את סיפור החיים שלהם, ולצרוב אותו בתודעה. ללמוד את קורותיו ולזכור את דמותו, את הפה שסיפר אותו, את המבטא, את המבע בעיניים.

כן, עלינו להקשיב ולזכור כדי שבדור הבא, כשילדינו ישאלו אותנו מה היה שם - נדע לספר להם מחוויה אישית. קורותיה ההיסטוריים של השואה מתועדים מספיק בספרים, אבל את הזיכרונות האישיים מהמפגש של סבינו וסבותינו עם השואה עלינו להעביר לדור הבא. עדיין חיים איתנו 200 אלף יהודים שהיו שם, ואנחנו כאן כדי להקשיב להם ולהעביר לדורות הבאים.