פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ניצולי מרד גטו ורשה: "המדינה הזניחה אותנו"

      אחרוני גיבורי ההתקוממות היהודית בגטו ורשה מותחים ביקורת חריפה על הטיפול בניצולים שנותרו. "ישראל היא המדינה שמטפלת בצורה הכי גרועה בניצולי שואה בהשוואה לכל מדינות העולם"

      "אנשי המרד נשכחו, אין בהם כל עניין וצורך מבחינת הממשלה", כך טוען היום (ראשון), שמחה (קאזי'ק) רותם, חבר בשורות הארגון היהודי שהתקומם בגטו ורשה בשנת 1942, ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע"א.

      רותם בן ה-87 ביקר בחריפות את התנהלות הממשלה כלפי הניצולים וטען כי חטאה "חטא היסטורי" כלפיהם. רותם הסביר כי הוא עצמו לא נזקק לתמיכה או סיוע מצד הממשלה, אך אלו שכן הזדקקו לו נוכחו לדעת כי "ישראל היא המדינה שמטפלת בצורה הכי גרועה בניצולי השואה בהשוואה לכל מדינות העולם. לא נעים להגיד ולא נעים לשמוע – אבל זו המציאות".

      באביב של שנת 1942 החל גירושם המסיבי של מאות אלפי יהודים מגטו ורשה אל מותם במחנה ההשמדה טרבלינקה. "טרם נוצרה השפה שמסוגלת לתאר את מה שעברנו", סיפר רותם."'גיהנום' זו מילה קטנה מדי. אני זוכר אנשים רעבים, נפוחים מרעב מתהלכים הזויים ברחובות הגטו. כשבנאדם מוצא את עצמו במציאות שכזו לאורך זמן, הוא מנסה למלט את עצמו מהמקום הנורא בכל דרך אפשרית", סיפר.

      "כיום חיים לא יותר מ-10 ניצולים שלחמו במרד – בארץ ובעולם", סיפרה היסטוריונית השואה במזרח אירופה ועובדת "יד ושם" ד"ר חוי דרייפוס בן שושן. "מעגל השורדים הכולל גם את אלו שלא לחמו מגיע ללא יותר מעשרות בודדות בארץ ובעולם". לדבריה, בשנה שעברה מת אחרון מפקדי המרד, מארק אלדמן, בגיל 90 בפולין.

      העיתונאי והבמאי רונן זרצקי, אשר תיעד את עדויותיהם של שישה לוחמים מהמרד בשנים 2003-2006 במסגרת העבודה על סרטו התיעודי "המורדים האחרונים", הסכים עם דבריו של רותם על ביקורתו כלפי הממשלה. "בשנת 2003, במלאות 60 שנה למרד, הייתי בפולין עם חלק מגיבורי המרד. נערך לכבודם טקס מפעים בבניין האופרה של ורשה. התקשורת לא הניחה להם לרגע וביקשה לשמוע את סיפורם. באותו היום בדיוק לא היה ולו אזכור אחד לאירוע בתקשורת הישראלית ואף לא בכנסת ישראל".

      קצין נאצי עם דיירי הגטו (AP)
      תיעוד קצין נאצי עוצר יהודים בגטו ורשה (צילום ארכיון: AP)

      "יותר קל למות בשדה הקרב"

      "היה לנו יותר מזל משכל", אומר רותם בהתייחסו למרד, שהחל בערב פסח, ה-19 באפריל 1943. "עד היום יש כאלה שטוענים בצדק כי אם לא היינו מורדים, עוד כמה יהודים היו נשארים בחיים עוד כמה שעות. אין לי ויכוח עם אף אחד. מי שלקח חלק במרד עשה זאת ללא משחקי כבוד, זה היה עניין של איך למות - בתא הגזים או בקרב. לדעתי יותר קל היה למות בקרב, כי בשדה הקרב אתה לא יודע איפה תקבל את הכדור והעסק יותר מהיר ופשוט".

      רותם הרגיש צורך להבהיר גם היום, כי למרות סיפורי הגבורה הרבים, לאף לוחם בגטו ורשה לא היה ספק ש"את הגרמנים לא אנחנו אלה שיכולנו לנצח".

      החוקר וההיסטוריון, פרופ' ישראל גוטמן, בן 86, לקח גם הוא חלק במרד ונפצע בקרבות ב-5 במאי 1943. הוא נלכד על ידי הנאצים לאחר פציעתו והובל מוורשה למחנה הריכוז מיידנק. "היהודים בגטו ורשה היו חסרי שליטה על גורלם", סיפר גוטמן. "הם גם לא ידעו מה רוצים מהם ולא הבינו את המימדים והרצינות של כוונתם הנאצים הרצחנית. אלו שלא הסכימו להיות עבדים ולמסור את גורלם בידי הגרמנים, ירדו למחתרת ופעלו עם הפולנים במטרה לחמש ולהכין את הקרקע לפרוץ המרד. משום כך אני טוען כי המרד שפרץ לבסוף היה מרד של אנשים, של פרטים, ולא של תנועות ההתנגדות"