אם יש גיהינום, הוא היה שם

שמחת חג הפסח כבר חלפה לה, ואנו נמצאים ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה. אף שבסרגל הזמנים ההיסטורי המרחק בין יציאת מצרים לשואת יהודי אירופה הוא בן אלפי שנים, לקחים היסטוריים הם אל-זמניים.

לפני כמה שנים יצאנו, קבוצת בני דור שני לניצולי שואה, למסע קשה במחנות ההשמדה בפולין. ראינו את חורבותיה של יהדות מפוארת, יהדות שהיתה ואיננה עוד. יהדות שנבלעה בתוך ים של שנאה ברברית. עברנו מסע בארץ עכורה, קרה ומנוכרת שאדמתה אפר אדם ומימיה דם.

מיידנק, טרבלינקה, אושוויץ ובירקנאו - מחנות השמדה שבגינם חפרה החמה והתביישה הלבנה. תעשיית מוות רצחנית שהטילה צל כבד על המין האנושי עד כלות הימים. השפה האנושית ענייה מלתאר את מלאכות המוות, האימה, התהום והזדון שמצאו את משכנן בין גדרות התיל ומגדלי השמירה.

שנים רבות חיכיתי לפגישה עם הרשע האינסופי. עוד בהיותי ילד, כשאמא נהגה לומר לי שלחם לא זורקים, נעליים לא משליכים ושנרות שבת הם לעיתים נרות נשמה - מני אז הכנתי עצמי לפגישה. ידעתי שהיא לא תחמוק ממני.

הפגישה התקיימה בבירקנאו ליד שלדי המשרפות, בסמיכות לפסי הרכבת שכל מי שמטה אוזן יכול עדיין לשמוע את קרונות הבקר המובילים מיליוני יהודים אל סופם.

לא הייתי שם לבד. הצטרפו אלי בני משפחתי שנספו בשואה, חברים לנשק שנפלו במלחמת יום כיפור ויהודים שהיו קורבן לטרור משתולל של שונאי ישראל. שם, באותו מקום, חשתי באנרגיה הפורצת מתהומות הנפש ומתרסקת
ל-6 מיליון רסיסים שנחצבו בתוכי עוד בטרם באתי לאוויר העולם.

שם, על הרמפה, ראיתי לנגד עיניי את אמי. נערה צעירה, עיניה מבוהלות, בידה שק מטלטלים עלוב ובידה השנייה אוחזת באחותה הצעירה שהחזיקה בידיה בובה משאריות בד, מזכרת מימי הגטו. שתי ילדות מבית טוב על מגרש המסדרים של "ד"ר" מנגלה שהוסמך על ידי מלאך המוות לקבוע מי יחיה ומי ימות. שתי איילות מפוחדות מביטות אנה ואנה ורואות קלגסים אכזריים, כלבים אימתניים ומאות יהודים הנדחפים מכל עבר. אם יש גיהינום - הוא היה שם במחנה המוות.

אמא שרדה את הגיהינום. עוד שנים רבות לאחר שהקימה משפחה בארץ ישראל עדיין עלה באפה ריח המשרפות, שדרכן עלו השמימה אמה וששת אחיה ואחיותיה. אמא נשארה עדה אחת מני מעטים לספר על הזוועה. הזיכרונות שבו ועלו אצלה כגלים המסיימים מסע בן אלפי מילים ונשברים אל חוף הזיכרון. בהקיץ ובחלום נפרץ סכר ואיתו שיטפון של זיכרונות המאיים להטביע את שארית שנות החיים של אמי. בציפורניים רכות מימי הרעב במחנות ניסתה אמא להיאחז במעקה, לראות עוד פיסת מרחב של חיים ומעבר להם. הידיים החלושות נאחזו במעקה. אמא התרוממה לאיטה מעל גבעת האפר והעצמות, נשענה בכוחות אחרונים על המעקה. ושם באושוויץ-בירקנאו התברר לי לפתע כי המעקה היה אני, ילדיי ונכדיי.

בהתרגשות עצומה אמרתי בקול "אל מלא רחמים", קראתי את חזון העצמות היבשות הקמות לתחייה, ושאגנו כולנו ביחד את התקווה. באותו מפגש קיוויתי כי ייסגר דף במעגלות חיי, והתברר לי כי נפתח ספר שלם.

בפרק הראשון של הספר נכתב כי חובה עלינו לשמור על מדינת ישראל מכל משמר. לא לוותר על גרגיר של חול שיש בו כדי לסכן את קיומנו וביטחוננו. ההיסטוריה כבר הוכיחה יותר מפעם אחת כי ליהודים אין מקצה שיפורים או הזדמנות שנייה. שנאת עולם לעם עולם מחייבת אותנו לשמור אמונים למדינת ישראל, כי מכאן אין לנו לאן ללכת.

חג הפסח הוכיח כי קשה היה להיגאל, והשואה האיומה הוכיחה עד כמה קשה לשמר את החירות ללא מולדת.