ההסכם בין פתח לחמאס טוב לישראל

כשקורה לפתע אירוע מדיני בלתי צפוי, אנו מצטיינים בדרך כלל בפרשנות מדינית, אך לעיתים קרובות אנחנו נכשלים בחיזוי מדיני ובעיקר בעשיה מדינית. בנושא הפיוס הפנים פלסטיני מרבית הפוליטיקאים והפרשנים מציינים את אופיו הקיצוני והטרוריסטי של חמאס כגורם בו יש להתחשב כאשר מנסים לחזות את העתיד הפלסטיני ואת משמעות ההסכם לישראל. חמאס הוא אכן ארגון טרור, אך לא משיכה של אבו מאזן לאידיאולגיה קיצונית גרמה להסכם, אלא השאיפה העממית של הפלסטינים לאיחוד ביו הגדה לרצועה בטרם תקום מדינתם היא שעומדת ביסוד ההסכם.

כמו כן, רצוי להבין שכפי שאבו מאזן התקדם לעבר החמאס , החמאס התקדם עבר אבו מאזן. הוא אף חתם על הסכם קהיר מתוך עמדת חולשה, על רקע קריסת בת בריתה סוריה, התפוררות הכלכלה העזתית, שאוכלוסייתה מובטלת וממורמרת וכאשר אבו מאזן מוביל בסקרים.

על ישראל להפסיק לפרשן ולהתחיל לעשות. ראשית, עלינו להתעקש על מה קיום הסכמי אוסלו, כי בנושאי חוץ ושלום את הפלסטינים מייצג רק אש"ף – קרי, אבו מאזן. עלנו לגלות אומץ ולשאוף ולהגיע עמו להסכם פשרה היסטורי של שתי מדינות לאום החיות זו לצד זו בשלום וביטחון. אז יהיה מוטל על אבו מאזן למכור ההסכם לרוב הציבור הפלסטיני. זו הדרך היחידה להחליש את חמאס. אבו מאזן אחרי הסכם קהיר מסוגל להגיע להסכם כזה יותר מתמיד כי הוא זוכה עתה ליותר לגיטימציה כלל פלסטינית.

לצערי, נתניהו לא ילך בדרך זו. הוא נוהג כאליביסט סידרתי, פעם הוא מסרב להסכם ללא הכרה באופיה היהודי של ישראל, היום בגלל הסכם קהיר, מחר יהיה זה אליבי אחר. פלסטין היא יחידה אחת, מפולגת לא פחות מאתנו. אך כפי שהפלסטינים לא מתנים משא ומתן אתנו בסילוק חזית הסירוב הישראלית מהממשלה, כך עלנו להשלים עם האחדות המגומגמת הפלסטינית. אם לא נגיע השנה להסכם עם אבו מאזן, אז נהיה זה אנחנו שנחזק את חמאס, לא אבו מאזן. אז ניאלץ לדבר עם חמאס. עדיין לא מאוחר.