מלחמת העולמות

בשנות ה?80, כשהתבקש מוטל'ה שפיגלר להתייחס לפערים בין קבוצות הכדורגל התל?אביביות לאלו מחיפה, הוא ענה: "המרחק בין תל אביב לחיפה הוא מאה קילומטר". משפט קצר ומזלזל שעד היום חקוק עמוק במוח של כל חיפאי גאה.

מאז חלפו לא מעט שנים, נסלל כביש 6 ומכבי חיפה העפילה פעמיים לליגת האלופות ולקחה 11 אליפויות - שש מהן בעשור האחרון. ועדיין, את תחושת הקיפוח אי אפשר למחוק כל כך בקלות. "המאמן הנוכחי של הפועל תל אביב, אלי גוטמן, הוא חיפאי ידוע", אומר רפי אוסמו (הגדול), בלם מכבי חיפה בשנות ה?80. "הוא התחיל את הקריירה כעוזר מאמן של שלמה שרף, בתקופתי במועדון. גוטמן מרבה לעקוץ את החיפאים ואת הדרך שלהם, ולא אוהבים את זה פה. אני אומר לך שהוא לא כל כך אהוד בחיפה. תשמע, הכל מרגיז, מציק ומחזיר את תחושות רגשי הנחיתות מפעם. כרגע אנחנו מרגישים פחות טוב, אחרי שבשנה שעברה הפועל תל אביב גנבה את האליפות, והנה זה עלול לקרות שוב".

אוסמו מדבר על החשש הגדול בחיפה מהקיזוז. שיטת הליגה שנהוגה בשנתיים האחרונות מקזזת בחצי את מספר הנקודות לאחר תום הסיבוב השני, ומצמצמת את הפער בין הקבוצות עם פתיחת הסיבוב השלישי, המקוצר, האחרון. בעונה שעברה זה הסתיים באליפות אדומה על חשבון חיפה במחזור האחרון. "נכון שהקיזוז היה ידוע מראש", מודה אוסמו, "אבל כשאתה המוביל הבלעדי ופתאום לקראת סוף העונה גוזרים נקודות ורק אתה יוצא זה שמפסיד מכך - ועוד שנתיים ברציפות - זה גורם לתחושות קשות. אנשים מסתובבים בעיר בתחושה שמישהו גנב מאיתנו את האליפות, ובמשך שנה שלמה אנחנו לא מצליחים לצאת מזה. זה מתסכל ופוגע. אחרי שבמשך שני עשורים הצלחנו להתעלות עליהם, היום אנחנו שוב מרגישים הנחותים. מישהו גנב לנו אליפות בגלל חוק מטופש. אנחנו המקופחים".

כבר שלוש עונות ברציפות שבתקופה הזו של השנה מספקת לנו ליגת העל בכדורגל משחק עונה בקריית אליעזר, כזה כמו שכתוב בספר. המנצחת, סביר להניח, תיקח את האליפות, כי זה בדיוק מה שקרה בשנתיים האחרונות (0:1 לחיפה סידר לה תואר ב?2009, תוצאה זהה אשתקד לטובת האדומים הביאה את האליפות לתל אביב).

אבל לא הכל מתחיל ונגמר במגרש הכדורגל עם מה שמבקרי המשחק מכנים "22 מטומטמים שרצים אחרי כדור". מאה קילומטר לא נשמעים היום כאלה רחוקים, אבל עדיין ההבדלים בין הערים תהומיים. בעוד בתל אביב הכדורגל הוא עוד נדבך בעולם התרבות המגוון ובאינספור האטרקציות שמספקת העיר הגדולה במדינה - חיפה היא עיר פרובינציאלית, במובן הטוב של המילה. לפעמים נדמה שהיא מתנהלת בתוך בועה גדולה וכיפית. יש לה את הגיבורים המקומיים, את הברנז'ה שמדרום לזכרון יעקב אף אחד לא שמע עליה, ותחנת רדיו שממוקמת בתוך הגרנד קניון. זה בסיס מצוין לייצר שנאה לקבוצה התל?אביבית, שזוכה לתשומת לב גדולה יותר, וכל מה שקורה בה משפיע על המדינה כולה.

מכיוון שמערכות התקשורת הארצית ממוקמות בתל אביב או בירושלים, החשיבות של המקומונים החיפאיים משמעותית על מנת להתמודד בקרב הכמעט בלתי אפשרי מול "מדינת תל אביב". עבור תושבי העיר, המונח "מכבי" יתייחס תמיד לקבוצה הירוקה בעוד בשאר הארץ היא נקראת פשוט "חיפה", כשהקיצור "מכבי" נהוג להיות משויך לקבוצה התל?אביבית. אז מה הפלא שהשיר הפופולרי ביותר ביציעי קריית אליעזר כולל את הפזמון החוזר "תל אביב עולה באש"?

"ב?82' יצאנו למשחק בתל אביב וכל השבוע היו כתבות ורעש", נזכר אוסמו, "בחדר ההלבשה לפני המשחק המאמן ג'ק מנסל אמר לנו 'אתם תדאגו לדבר אחד בלבד - שהטלוויזיה תראה יותר דקות שלכם מאשר דקות של הצהובים בתקציר של 'משחק השבת'. ואת זה אמר בחור אנגלי טיפוסי שבא אלינו משם ונדבק בדבר הזה שנקרא התסכול החיפאי. באותה שבת ניצחנו 0:3. כנראה היינו צריכים משפט כזה שידרבן אותנו - העיקר זה שיצלמו אותנו ולא את התל?אביבים".

"ב?1965 הפועל תל אביב הורידה אותנו ליגה", נזכר איציק הברמן, מנהל האתר הרשמי של מכבי חיפה, "הם ניצחו בחיפה 1:2. היה להם שחקן בשם בן?ברוך, שבסוף המשחק עמד מול היציע שלנו והניף אצבע משולשת. זה הוליד סידרה של תקריות שחבל על הזמן. לקח לנו בערך עשר שנים עד שהצלחנו לנקום בהם מבחינה ספורטיבית. היום זה כבר לא כמו שהיה. מה שכן, אני יודע שבתל אביב ממש לא אהבו את העובדה שחיפה לקחה להם מאז את כל התהילה".

האמת, לא בטוח שבתל אביב יודעים שחיפה לקחה מהם את התהילה. אמנם יש כמה תחנות טוטו גועשות, אבל כדורגל הוא לא ממש "אישו" משמעותי בחיי התל?אביבים.

בעוד בחיפה מתגוררים בדרך כלל ילידי העיר, כאלה עם היסטוריה משפחתית ארוכת שנים על הכרמל, בתל אביב האוכלוסייה מגוונת. כמו פאזל, היא מורכבת מצעירים רבים שנדדו אליה מכל נקודה בארץ, כל אחד עם קבוצת הכדורגל שעליה גדל. מספר האוהדים של מכבי חיפה במרכז הארץ הוא עצום, בייחוד אם מסתכלים על זה לעומת המספר המזערי של אוהדי הפועל תל אביב המתגוררים באזור חיפה והקריות.

בזכות העובדה הזאת, תוכנית הספורט היומית של גדי נס, המשודרת כבר 15 שנה ברדיו חיפה, נחשבת למעצבת דעת קהל בעיר וכלל לא מפחדת לקחת צד. "זאת תוכנית רדיו מקומית שמיועדת לציבור החיפאי", מסביר נס, יועץ תקשורת ובעל חברה ליחסי ציבור, "לדוגמה, במשחקים כמו עכשיו מול הפועל תל אביב אנחנו רק עם מכבי חיפה. זה רדיו אזורי ולכן אנחנו תומכים בקבוצה המקומית שלנו, ואני בכלל אוהד בית"ר ירושלים. ועדיין, אנחנו לא תוכנית מתחנפת או תוכנית מטעם, זו תוכנית מאוד נשכנית וביקורתית".

זה הרבה יותר ממה שמקבלים התל?אביבים. להם אמנם יש שתי תחנות רדיו מקומיות, אך תוכניות הספורט שלהן מורכבות מתכנים ארציים והרבה פחות לוקאליים.

דני נישליס הוא הבעלים של רדיו חיפה ורדיו תל אביב. "בתל אביב השבוע הזה התנהל כרגיל. אין התרגשות או מתח באוויר, לא ברחובות ולא ברדיו עצמו", הוא מספר. "מצד שני, בחיפה זה מתחיל בראשון העובדים ברדיו, ממשיך באוהדי הספורט ונגמר באווירה שיש בימים האחרונים בעיר. המתח, ההתרגשות, העובדה שאנחנו יכולים בפעם השנייה להפסיד את האליפות. העובדה שזאת שוב הפועל תל אביב. גוטמן גר בחיפה, הוא שכן שלי, אבל הוא מאמן הפועל תל אביב. זה נתון שלא מפסיקים לדבר עליו בעיר, ובתל אביב ממש לא.

"כמו שיש כרמלית ואת הגנים הבהאים, כך מכבי חיפה לחלוטין היא סמל של העיר", ממשיך נישליס, "ולכן אנשים לוקחים את זה אישית. אם הקבוצה תפסיד אליפות שנייה בגלל הקיזוז, זה יעצבן את האנשים כי כולם יודעים כמה יעקב שחר נתן למועדון הזה. בכלל, התחושה שלי היא שבחיפה לוקחים ללב הרבה יותר מאשר בתל אביב".

רפעת (ג'ימי) טורק, כוכב הפועל תל אביב בשנות ה?80 ולשעבר חבר עיריית תל אביב, לא מבין על מה המהומה. "מה כבר יש בחיפה? את הבהאים, את נמל חיפה ואת מכבי חיפה", הוא שואל?עונה. "חיפה זאת לא תל אביב, יש בה דברים, אבל היא לא תל אביב ולא תהיה. תל אביב עיר יותר רצינית, לא סתם אומרים מדינת תל אביב. לחיפה יש את הכדורגל שמבליט אותה יותר ולכן הוא חלק בלתי נפרד מהעיר. כשמדברים איתך על חיפה, ישר אתה חושב על כדורגל ולא על דברים אחרים".

"אם אתה שואל אותי, הפועל לא משחקים מספיק טוב בתקופה האחרונה", מנתח טורק. "למזלנו, כשמכבי חיפה מגיעה לקיזוז - היא ישר עושה במכנסיים. כבר במשחק בשבוע שעבר בנתניה, במשחק הראשון אחרי קיזוז הנקודות, הם עשו במכנסיים והפסידו. הצד הפסיכולוגי של מכבי חיפה נמצא כעת במצב בעייתי. הם עדיין לא התאוששו מטראומת העונה שעברה, כשאיבדו את האליפות בדקות האחרונות של העונה".

ההצלחות של הפועל תל אביב בשנתיים האחרונות החלו לחלחל פנימה, והמועדון עבר שינוי מהותי. התדמית של קבוצת הפועלים - האנדרדוג שמצהיר "נפרק אותם 0:1" (הזכויות שמורות לעלי מוהר) - הוחלפה בחבורה של אדומים שמטיילים בליגת האלופות, מבקיעים שערים שמדברים עליהם באירופה ומהפנטים את האוהדים הניטרליים. המועדון לקח דאבל מקומי, הוכיח ווינריות משחק אחרי משחק ואפילו פירק את מכבי חיפה 1:4 במפגש האחרון בין השתיים. אז מה הפלא שאוהדים אדומים מכנים את מכבי חיפה "אשדוד עם תארים".

אלפי טרמפיסטים עלו על העגלה המנצחת, לפתע איצטדיון בלומפילד מתמלא אפילו במשחקי ליגה לא אטרקטיביים. להיות היום אוהד הפועל תל אביב זה כמעט סמל סטטוס. הלוזרים הנצחיים התחילו לפזר הצהרות יהירות ושחצניות. הפועל הפכה להיות האנטיתזה למילה הפועל. קצת מוזר, לא?

"עד היום הפועל זכתה בתארים בזכות היעילות והנחישות", מנתח גילי לנדאו, ששיחק ואימן בהפועל תל אביב. "אם האידיאל בכדורגל זה שילוב של יעילות ויופי, אז הפועל תמיד היתה היעילה, ולרוב לא היפה. ה?0:1 שלה הקסים את אוהדיה, אבל לא את האוהדים הניטרליים. בשנתיים האחרונות דומה שהפועל תל אביב התחפשה למה שהיא אף פעם לא היתה - היא משלבת כדורגל יפה ויעיל. הווי אומר: גם יפה וגם אופה, וגם הגיעה לשיאה כמועדון שזכה בדאבל והופעות מכובדות בצ'מפיונס ליג. זאת שעת השיא של המועדון, שעתו הגדולה ביותר, ומכאן שאוהדי הפועל נמצאים פתאום על ענן אופורי ומסרבים לרדת ממנו. ואתה יודע מה? בצדק. שהפועל תל אביב תשחק את הכדורגל היפה ביותר בישראל, מה שלא היה מנת חלקה כל השנים".

לנדאו נכנס לפנתיאון הספורטיבי כשהבקיע בחודש מאי 1985 את שער האליפות של הפועל תל אביב, חמש דקות לסיום העונה, בבלומפילד, מול מכבי חיפה שהיתה זקוקה לתיקו כדי לשמור על האליפות. "יש המון דברים מיוחדים בגול ההוא", הוא נזכר בהתרגשות, "הוא היה בשעתו שנוי במחלוקת, הוא גזל מחיפה אליפות שלישית ברציפות וזה היה משחק הליגה הראשון ששודר ישירות בטלוויזיה. לפני המשחק אמרתי שאכבוש את השער ובאיזו דקה זה יקרה, ואכן כבשתי בדקה הזו. אני לא חושב שהיה עוד שחקן שאמר 'אני נותן גול אליפות בדקה ה?85 ואכן עשה את זה. זה כנראה היה שילוב של תחושת בטן, מזל ואלוהים.

"כמה זמן עבר מאז 1985? 26 שנה. וואי, וואי, וואי. זה הרבה זמן. ועדיין, עד היום כשאני הולך ברחוב ואנשים מדברים איתי, הם תמיד נחלקים לשניים - כאלה שהענקתי להם את רגע האושר הגדול בחיים שלהם, וכאלה שטוענים שהרגע הזה היה הכי טרגי מבחינתם. ככה זה כדורגל, או סקנדל או פסטיבל".