נשמט התירוץ ללחוץ על ישראל

יש חשיבות משנית בלבד לסיבות אשר הניעו את חמאס ופת"ח לחתום במפתיע על מה שנקרא בפיהם "הפיוס ההיסטורי", אשר יוביל להקמת ממשלת מעבר משותפת ולבחירות כלליות. הם אולי התגברו על חילוקי הדעות מפני שהממשל החדש במצרים תוקפני יותר כלפי ישראל, ואולי מפני שנחלש משטרו של בשאר אסד בסוריה ונפגמה בשרשור זיקת חמאס לאיראן.

המהות המרכזית היא כי אם ימומש ההסכם שנחתם אתמול בקהיר בראשי תיבות, הקיץ הקץ על תנופת הבנייה הפלשתינית של "המדינה בדרך". לא יהיה דו-קיום כלשהו בין ישראלים לבין האוכלוסייה המקומית ביהודה ובשומרון. להפך, תסתמן השתלטות של עזה הנחשלת והקיצונית על הגדה המערבית הצומחת.

מעתה יוליך חאלד משעל את אבו מאזן, ולא במקרה. שני הנמרים האלה לא החליפו את חברבורותיהם. פגישתם גם אינה מקרית. "הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו?" חמאס יכתיב את המשך ההתנהלות. הנהגת פת"ח תימוג.

אין מקום לתמוה. פעמיים סיכל אבו מאזן כל התקדמות ממשית לשלום. בקמפ דיוויד 2000 מול אהוד ברק ובירושלים 2009 מול אהוד אולמרט. מאז גם ישראלים רבים כמותי, שרואים בהקמת פלשתין לצד ישראל את הרע במיעוטו, פיקפקו אם אבו מאזן מתכוון להסכם. בוודאי לא בחברת שותפיו-אדוניו החדשים.

הוא מאחז עיניים סידרתי. היום תיכננה קבוצה של פעילי שלום יוצאי מערכת הביטחון לבקר ברמאללה לשיחות עם אבו מאזן. הוא ינסה להרגיעם, כאילו "לא כצעקתה", אך מי בת יענה ויאמין?

בנימין נתניהו עמל אתמול להסביר לקבוצה של סנאטורים רפובליקנים מאמריקה, שלא ייכון הסדר מדיני אם תאשר עצרת האו"ם את מהלכו של אבו מאזן להכיר במדינה פלשתינית במהלך חד-צדדי. עתה אפילו זה נראה בלתי אפשרי, הזוי. השותף החדש-ישן חמאס אינו רוצה מדינה לצד ישראל אלא במקומה.

מעתה, או לפי שעה, אין הצדקה מוסרית ללחוץ על ישראל לוותר, לסגת ולקפל מחסומים ולהתכווץ ביהודה ובשומרון. הן בעוד שנה, בעקבות בחירות כלליות, עלולה להתייצב בראש העם הפלשתיני הנהגת חמאס בחסות האייתוללות מטהרן.

אם ארה"ב, בריטניה, צרפת, גרמניה, אוסטרליה, קנדה, איטליה וביום מוצלח גם רוסיה, יבינו כי יש להמתין לפחות לתוצאות הבחירות, יהיה אפשר לשרטט מפה מעודכנת של המציאות החדשה בזירה. לפי כל הסימנים, חמאס חודר למערכות העל של ההנהגה הפלשתינית כמו תולעת מחשבים. צו השעה, הכורח שבל יגונה, הוא לבלום ולהמתין ולהתבונן.