פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      על צביעותו של הסכסוך

      אירועי הדמים בסוריה - סכנת התמוטטות משטר המיעוט העלאווי וחזרת האזור למצבו השבטי - מאירים באור בעייתי גורמים בתוכנו: ראשית, חסידי החומוס בדמשק תמורת רמת הגולן. נו, שווה לפרק חבל ארץ פורח תמורת מה? ועם מי? כמדינות ערביות אחרות, הסורים הם יציר מלאכותי שאיחד באכזריות שבטים רחוקים. מי מהם תובע את רמת הגולן? שבט אסד? אסד יצא למלחמה נגד ישראל והפסיד. אין דרך חזרה.

      שנית, חסידי הפאן ערביות - בעיקר זו המתקראת "סוריה הגדולה" בקרב הלאומנים שבין ערביי ישראל (עזמי בשארה ושאר ירקות). לשחיתות הזאת יש צד נוסף: החיבוק החנפני שקיבל בשארה הלאומן מהשמאל הישראלי שתוקף דרך קבע סממנים לאומיים יהודיים, אבל מתייחס בהבנה לגילויי לאומנות חתרניים בקרב ערביי ישראל. כעת, בשעה שאסד הבן הולך בדרך אביו הרצחנית וטובח בבני עמו, מתגלה החיבוק הזה במערומיו המוסריים.

      אבל יש למהומות פן נוסף: ערביי ישראל שומרים על שקט למרות היותם נתונים לשלטון אימים רצחני תחת מגפי הקלגס הציוני. לא, אותם לא יבלבלו. הם לא יחליפו את גן העדן הישראלי בשום ארץ ערבית בעד שום הון בעולם. מה שלא ימנע מהם לקונן על החמצת חורבנה של ישראל עוד בראשיתה, מה שהם מכנים "נכבה". הנה הזדמנות מצוינת להסברה ישראלית בעולם.

      הרשות היא מסווה לחיסולה של ישראל

      התרגלנו לכך שלקיום הישראלי נלווית רצחנות פלשתינית. בכל שבוע אנחנו מקבלים תזכורת כואבת מאחד השבטים האלה - אם בעזה ואם ביו"ש. פעם זה חמאס, פעם ג'יהאד איסלאמי, פעם פתח, פעם חזית עממית, ופעם סתם אחד שבא לרצוח יהודים. התירוצים רבים ומגוונים, אבל אינם יכולים לכסות על ערוות הסכסוך - לא טריטוריה היא מוקד הסכסוך, אחרת היה כאן מזמן שלום. על טריטוריה אפשר להתפשר. מוקד הסכסוך הוא קיומי. זאת הסיבה שהפלשתינים אינם מוכנים להכיר בישראל כביתו הלאומי של העם היהודי ולהכריז על קץ הסכסוך. גם היוזמה הנדיבה ביותר, מאת היונים הצחורות וההזויות ביותר של השמאל, לא תתקבל על ידי הפלשתינים.

      משום כך, בן יוסף לבנת ז"ל שנרצח בערב שביעי של פסח אינו שונה מהרציחות האחרות. נכון הוא שבגל"צ ניסו לתת פתחון פה שקרי למושל שכם, כאילו היהודים אשמים. האמת היא שבן יוסף לבנת מתאים לסטריאוטיפים של דמות היהודי המתנחל כפי שהפלשתינים הוזנו בה בעשורים האחרונים - בני מוות שהציבור הישראלי "יכול להכיל" ואפילו "לקבל" פגיעה בהם. הניסיון המר שלנו מלמד שזה מה שיקרה לכל יהודי ביום שישראל תיסוג משם (זה גם מה שיקרה למנגנון הרשות הנוכחי בידי התאים הרדומים של חמאס. אבל זה נושא אחר). מבחינה זאת, השרה לבנת צודקת. מדובר ברוצח במסווה של שוטר פלשתיני. כל הרשות הפלשתינית היא מסווה - לא לעצמאות מדומיינת, כפי שהוזים כמה "אינטלקטואלים" בתוכנו (את זה הן היה אפשר לפתור מזמן, לו רצו), אלא מסווה למטרה האמיתית שרק עיוור אידיאולוגי אינו מסוגל לראות: חיסולה של ישראל.

      לא להתרשם מחתני פרס ישראל

      בכל שבוע מתעורר הציבור הישראלי ליוזמה נוספת שחתומים עליה "חתני פרס ישראל" שעיקרה קעקוע הלגיטימיות של השלטון בישראל והזמנת לחץ חיצוני על ישראל. בשבוע שעבר שמענו על הכרזת העצמאות הפלשתינית המבישה בשדרות רוטשילד.

      אבל כדאי לא להתרשם מהתארים המפוצצים. פרס ישראל, כמו פרסים אחרים, תלוי בוועדות המורכבות מחברים מסוימים. לעיתים הן צודקות ולעיתים הפוליטיזציה משתלטת עליהן.

      לעיתים קרובות מתקיימת הגחכה ושלילה של אנשים טובים וראויים מסך אלה הראויים לפרס או לקידום, רק בשל אי השתייכותם הפוליטית למחנה "הנכון"; המנגנון השני הוא האדרה - גלוריפיקציה והערצה כלפי אנשים שלא תמיד ראויים לשבחים האלה, אבל לשמחתם משתייכים למחנה "הנכון" ואוחזים בדעות "הנכונות".