כמעט חמש שנים חלפו מאז נפילתו בשבי של גלעד שליט, הימים חלפו, ממשלות השתנו, והוא עדיין בשבי. המושגים הנשמעים בשיח הנוגע לאפשרות של עיסקה לשחרורו - "יש לשחררו בכל מחיר", או "צריך לעשות את הכל כדי להביאו הביתה" - הם לא רציניים. אמנם אין לשלול על הסף עיסקה סבירה, אך צריך לזכור שמחירה עלול להיות עידוד לעוד חטיפות, חזרת רוצחים מסוכנים לפעילות טרור, ובקצרה - חיי אדם עלולים לעמוד בסכנה. בכל מקרה, ודאי שאין מקום לעיסקה בטרם ניסינו דרכים אחרות, דרכים שעשויות להיות אפקטיביות יותר ומזיקות פחות.
הגיעה השעה לצאת מקופסת המשוואה של עיסקת החליפין. חמש שנים ישראל מוכנה לעיסקה קשה מאוד, כולל שחרור סיטונאי של מחבלים ורוצחים, ואין בכך כדי לרצות את ראשי חמאס, הדורשים יותר מחבלים, ובעיקר דורשים לשחרר את הרוצחים אל תוך שטחי יהודה ושומרון.
הדרישה הזו היא דרישה שקשה לקבל כי חיזוק חמאס בגדה עלול להביא לנו עוד לילות זוועה כמו ליל הטבח באיתמר. מה גם שהלחץ הציבורי הכבד על הממשלה להיכנע לתכתיבי חמאס רק "מחזק את לב פרעה", ולכן לא חלה כל התגמשות, ולו הקטנה ביותר, בעמדתם של ראשי חמאס לאורך השנים.
אין להיכנע להלך רוח תבוסתני
בכל מקרה, במצב הנוכחי, ובחלוף חמש שנים כמעט, אין להיכנע להלך רוח תבוסתני שלפיו השאלה היא רק כמה אסירים עלינו לשחרר ולאן. נכון שעלינו לפעול במלוא המרץ והרצינות כדי להצליח לשחרר את גלעד, אבל יש עוד הרבה מה לעשות כדי לשחרר אותו, מעבר לכניעה לדרישות חמאס. ויש דברים רבים שלא עשינו. עוד מנופי השפעה ולחץ רבים שטרם הפעלנו.
מה, למשל?
פעולת חילוץ צבאית היא אחת הדרכים, וצה"ל כבר הוכיח את יכולתו במקרים כאלה. אבל גם אם דרך זו מסובכת מבחינה צבאית - היא אינה הדרך היחידה.
עלינו לשאול איך קורה, למשל, שבמשך כמעט חמש שנים נציגי הצלב האדום טרם הורשו לבקר את גלעד, ואילו אסירי חמאס בישראל ממשיכים לקבל ביקורים לרוב, כאילו דבר לא קרה? איך זה שהמעברים לעזה פתוחים ואנו ממשיכים להעביר לעזתים אספקה, בלי להתנות זאת בשחרורו של גלעד שליט או לפחות במתן אפשרות לפגוש אותו? איך זה שמנהיגי חמאס בעזה, האחראים הישירים לפשע המלחמה הזה (גם לפשע המלחמה הזה) ממשיכים להסתובב חופשי, כאילו יש להם חסינות? איך זה שישראל ממשיכה להעביר כספים לעזה כאשר גלעד שליט בשבי?
הנימוקים ההומניטריים מצדיקים, לכאורה, את המשך הביקורים אצל המחבלים האסורים, את המשך העברת הכספים והאספקה - אבל הם אינם נימוקים רלוונטיים כאשר חייל ישראלי יושב באיזו מנהרה תת-קרקעית או בחדר טחוב בעזה, לבד, במשך כמעט חמש שנים, בלי ביקורי הצלב האדום, בניגוד לכל כללי המלחמה ואמנת ז'נבה. איננו יכולים להמשיך לשחק שחמט בזירת איגרוף.