פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      היריות של אסד, הגמגומים של אובמה

      נשיא סוריה בשאר אסד הכריז ב-30 במארס - שבועיים לאחר פרוץ המהומות בארצו - כי הוא "מוכן למלחמה". אמר והתכוון. מה שעושים בימים האחרונים כוחות הביטחון הסוריים היא המלחמה המכוערת ביותר שיכולה להיות: הרג בני עמך. בינתיים נשיא ארה"ב ברק אובאמה, זוכה פרס נובל לשלום, שבשנת 2010 בחר לחדש את היחסים הדיפלומטיים עם המשטר הברברי בדמשק (שלח שגריר), ממשיך להפגין פסיביות מבישה כלפי ההרג בסוריה.

      אם ביום שישי אסד הגיב למהומות ביד קשה ובמרחץ דמים, אתמול הוא הוציא את כוחותיו הנאמנים והצייתנים למשימות טיהור בערים הבעייתיות מבחינתו כמו דרעא, ג'בלה, דומא וחומס. משטר אסד לא רוצה עדים: הגבול עם ירדן נסגר; מעט העיתונאים, בעיקר לבנונים, שעוד היו במדינה נעצרו וגורשו, ובמטות ארגוני זכויות האדם בוצעו עשרות מעצרים.

      משטר הדיכוי רוצה לפעול מהר וללא התערבות חיצונית בדיוק כמו בחמאת ב-1982, שם נהרגו 20 אלף בני אדם. בשאר לא מבייש את שם אביו. חאפז, שם למעלה, יכול להיות גאה בבנו. אלא שבשאר אסד שולט בסוריה בעידן האינטרנט, המקשה עליו לעשות את מה שעשו "גדולים" ממנו: סטלין בברית המועצות, מאו בסין ואסד (האב) בחמאת. למרות הסגר התקשורתי, העולם יודע. גם וושינגטון.

      מגמגם מול אירועי הדמים

      וזאת בדיוק השאלה הגדולה (שוב): מה עושה בדיוק הממשל האמריקני? אותו ממשל שקרא מהר מאוד למובארק הידיד ללכת עם תחילת המהומות במצרים, מגמגם מול אירועי הדמים בדמשק. אובאמה רשאי להיות נבוך. ב-2010 בחר הנשיא האמריקני במדיניות של פתיחות כלפי סוריה (גם אם במקביל האריך את הסנקציות נגד סוריה שאותן ירש מהממשל הקודם), ואף שלח שגריר חדש לדמשק, בעלת הברית הנאמנה של איראן וחיזבאללה.

      נכון, סוריה היא לא לוב. יש לה חשיבות אסטרטגית רבה באזור: טורקיה, לבנון, ערב הסעודית וישראל יעידו על כך. בחדרי חדרים אובאמה יכול גם להגיד להגנתו כי ארבע מדינות אלה, ידידות של ארה"ב, לא ששות לוותר על משטרו של אסד מאחר שעננה גדולה מרחפת על היום שאחרי אסד. כאוס, איסלאם, טרור, מלחמת אזרחים - כל אלה האופציות שסוריה יכולה מחר להציע. נכון, גם דמוקרטיה. אבל מה באמת הסיכוי?

      מצד שני, "אביב העמים הערבי" אינו מוסיף כבוד לאובאמה. פעם הוא מוותר מהר מאוד על ידיד (מצרים), פעם הוא לא מבין מה מתרחש (תוניסיה), פעם הוא מגן על השלטון (בחריין) ופעם הוא מגן על החירות (לוב). גם אם העולם הערבי אינו הומוגני, היינו מצפים לנוסחה מוסרית, קצת יותר קוהרנטית, מצידו של נשיא אמריקני.

      לבעל פרס הנובל לשלום יש גם בעיה בהתנהלות עם ציר הרשע. בדיוק כפי שהוא גימגם מול איראן וצפון קוריאה, כך גם היום מול סוריה. בכלל, קצת קשה לעקוב אחר ההיגיון של אובאמה. מצד אחד הוא מבקש לחסל פיזית מנהיג ערבי (קדאפי), מצד שני מצפה ממשטר ברברי (סוריה) לבצע רפורמות. יש לקוות שלא נשלם את המחיר של המדיניות הלא ברורה הזו, כמו למשל בתימן (שם אורב אל-קאעידה).