גדולים ביפן

השעה שמונה בערב. אנחנו נוחתים בנריטה, שדה התעופה הבינלאומי של טוקיו. זו הפעם הראשונה שמטוס של אל על, שעליו נמצא הציוד של המרפאה - שלא לדבר על מטוס של חיל האוויר, שעליו נמצאים אנחנו, משלחת הסיוע הרפואי הישראלית לנפגעי רעש האדמה ביפן - נוחת פה. חתיכת היסטוריה.

מדינת ישראל נחלצה לסייע לתושבי יפן. היא שלחה למדינה מוכת האסון משלחת שהורכבה ברובה מאנשי צוות רפואיים - רופאים מומחים, אחיות וטכנאי רנטגן ומעבדה. כמו כן היו בה קציני ואנשי מבצעים ותחזוקה שסיפקו את המעטפת המבצעית והלוגיסטית. אני צורפתי למשלחת כמומחה בנושא הקרינה כרדיולוג וכמומחה בנושא קרינה.

המטרה שעמדה לפנינו היתה לסייע לאנשים שנשארו ללא קורת גג וללא טיפול רפואי. מדובר באוכלוסייה של כ?10,000 איש, רובם קשישים, כי רוב הצעירים שנותרו בחיים פשוט ברחו. האנשים האלה מרוכזים בכמה מבני בטון ששרדו את הצונאמי, וכארבעה רופאים מקומיים מסתובבים בין כל העיירות ההרוסות ומנסים לטפל בהם.

אנחנו יוצאים לדרך הארוכה מטוקיו לקוריארה - העיירה שבה נמצא המלון שבו נתארח. מתברר שהעיר אימצה אל חיקה את מינאמי?סנריקו - עיר חוף שנשטפה בגלי הצונאמי. מתוך 17 אלף תושבי העיירה שרדו 10,000.

ראש עיריית קוריארה נפגש עם משלחת החילוץ שלנו וביקש שנטפל בתושבים שנשארו שם. הוא גם זה ששיכנע את ממשלת יפן לקבל את הסיוע שהוצע לה, דבר לא פשוט כלל ועיקר. היפנים מאוד נוקשים ואינם נוטים לאפשר לרופאים זרים לטפל במקומיים.

שמונה שעות על הכביש המהיר בכיוון קוריארה. אנחנו חולפים לא רחוק מהכורים הדולפים בפוקושימה. בעצירת הביניים שעשינו באמצע הדרך מעידים המכשירים על רמות קרינה גבוהות מאלו שבטוקיו ומזהים בבירור יוד וצזיום - החומרים שנפלטו מהכורים. חלק מהאנשים באוטובוס מתחילים לגלות סימני חרדה. יש הווי פנימי של בדיחות ונבחר כבר כיתוב לחולצת המשלחת: "כשמגיע ל?30 אנחנו מסתלקים". הכוונה היא להחלטה שאם כמות הקרינה המצטברת תעלה על 30 מיליראם, נתפנה מהאזור.
למלון הגענו לפנות בוקר. בחוץ קור של בערך אפס מעלות. קבלת חדרים, התארגנות, ארוחת בוקר והיידה, לעבודה - להקים את המרפאה שלשמה באנו עד הלום.

הבוקר התחיל בתזכורת קלה לסיבה שהגענו לכאן. לאחר שעתיים של התארגנות ושינה קצרה במלון ירדנו למטה וחווינו מהי רעידת אדמה בעוצמה של 6.5. הקירות רעדו, השלטים התלויים מהתקרה התנדנדו והדלתות שיקשקו. האמת? לא היה נורא כל כך - בניין המלון ערוך לעמוד ברעשים כאלו ללא קושי.

לאחר תדריך קצר יצאנו לדרך, למקום שבו נקים את המרכז הרפואי בעיירה מינאמי?סנריקו. מדובר באזור כפרי עם בתים נמוכים, שדות אורז, בתי עסק קטנים וגינות יפות. ברקע אפשר לראות את ההרים שפסגותיהם מכוסות שלג. האווירה פסטורלית למדי. עד שיורדים לכיוון החוף.

בבת אחת נגלים לעין המראות המזוויעים של הריסות הצונאמי. אין בתים נמוכים, רק בתי קומות הבנויים ממלט ובלוקים. בכל מקום ערימות של סחף של קרשים, עצים, מכוניות, סירות שבורות ובתים שנסחפו ונחרבו. המראה ההזוי ביותר היה של מכונית החונה על גג של בניין בן שלוש קומות. בין כל ההריסות מסתובבים דחפורים וחיילים עם אתי חפירה ודוקרנים נוברים בהן במטרה לאתר גופות, אם יש כאלו. ההנחה שלהם היא שרוב הנעדרים נסחפו לים. עד הצונאמי היתה מינאמי?סנריקו עיר קיט ומרכז למכירת דגים ופירות ים. נוכח המראה שלה ייקח שנים עד שתשוקם.

את המרכז הרפואי פתחנו מול המתנ"ס המקומי, שבו מרוכזים מאות מפונים אשר בתיהם פשוט נמחקו מעל פני האדמה. במקום הוצבו טרם בואנו שישה מבנים ניידים עשויים אלומיניום, שחוברו לגנרטורים וישמשו את המרפאות השונות, את המעבדה ואת אגף הרנטגן. שש משאיות פרקו ציוד בכמויות עצומות, ומכיוון שלא היו לנו מלגזות נרתמנו כולנו למשימה. בתוך כמה שעות הכל נפרק.

מסביב יש כל הזמן תנועת כלי רכב ומסוקים של הצבא היפני, שבהגדרתו דומה מאוד לפיקוד העורף שלנו. החיילים מנסים לסייע לאוכלוסייה בדברים בסיסיים כמו אוכל וביגוד. הבחנתי בזוג מבוגר שלקח אוכל מהמטבח הצבאי וישב לאכול באוטו, שהיה מלא בשמיכות ובפריטי לבוש. הבנתי שהם חיים כרגע ברכב הזה, וליבי נחמץ.

לאחר שסיימנו את ההיערכות והסידור של המרפאות השונות זכינו לביקור של הרופא המחוזי אשר אמור לאשר את המקום כדי שיוכל לטפל באזרחים יפנים. הרופא נראה מרוצה ואף ביקש מהגינקולוג ד"ר מושיק פינקרט ומהמיילדת איריס בדרק שיתלוו אליו למקומות מרוחקים יחסית מהמרפאה כדי לבדוק נשים הרות.

בערב תמו כל הסידורים והמרפאות השונות היו ערוכות להתחיל לטפל בחולים. הדגל הישראלי התנופף לצד הדגל היפני, וזה היה הסימן להתקפל לארוחת הערב שנערכה בבניין מיוחד שנשכר לא רחוק מהמלון.

היום חונכים את המרפאה ומתפללים שיגיעו חולים. בצבא כמו בצבא, מתחיל היום בתדריך בוקר של מפקד המשלחת, תא"ל (מיל') שלום בן אריה מפיקוד העורף, שזו לו המשלחת המי יודע כמה שהוא מוציא ושהספיק כבר להיות בכל רעשי האדמה בעולם. אנחנו מקבלים, שוב, הוראות לבוש והנחיות לגבי ההתנהגות המקובלת פה והנימוסים היפניים - הרי אנחנו בראש ובראשונה נציגי ישראל ולא רופאים.

בדרך לכאן עברנו ליד בית החולים היחיד שהיה בסביבה. המים כיסו שלוש קומות ממנו והוא פשוט יצא מכלל פעולה. מדהים לראות בניין גדול שפשוט עומד שומם ומהחלונות שלו נשפך סחף, כאילו הבניין מקיא החוצה את כל מה שבלע עם הגעת הצונאמי.

ראש עיריית מינאמי?סנריקו, בליווי עיתונאים רבים, מתייצב במרפאה כדי לברכנו על פתיחתה. הוא מספר לנו שמחצית מ?17 אלף תושבי המקום נהרגו או נעלמו ושמחצית מהניצולים הם חסרי בית. ראש העיר מפתיע ומכריז שהוא יהיה הפציינט הראשון שלנו, היות שהוא נחבל בצלעותיו כשגל הצונאמי שטף את החוף, והוא מבקש צילום רנטגן כדי לבדוק אם יש לו שברים. הוא נבדק ונמצא כי אין לו שברים.

פציינטית נוספת התייצבה במרפאה עם חשד לדלקת ריאות. מדובר בגברת קשישה, עם מבט מבוהל. קצינת חינוך גופני, אחת משתי המתורגמניות ממוצא יפני שהתלוו אלינו, הסבירה לנו שהגברת נבהלה נורא כי מעולם לא ראתה זרים. צריך להבין שבאזורים הכפריים של יפן, כמו פה, אין כמעט תיירים והאנשים מעבירים את חייהם בלי לפגוש חוצנים כמונו. מדהים שבמעצמה כמו יפן יש עדיין אנשים פשוטים, שאף פעם לא נחשפו לעולם הגדול.

ומה היה בצילום? אכן, חשד לדלקת ריאות בבסיס הריאה השמאלי.

מייד נכנסה למרפאה קבוצת רופאים יפנים. הסברתי להם מה המצב והראינו להם את תוצאות הסריקה על מסך המחשב וקיווינו שזה יעזור למשוך חולים למרפאה. אין ספק שהרנטגן והמעבדה מושכים את האוכלוסייה שאין לה בכל האזור שירותים כאלו.

הרופאים היפנים המתנדבים שמגיעים לפה לעזור לאוכלוסייה משתמשים בחקירה מילולית ובסטטוסקופ כדי לעשות אבחנות. הרופאים האלו הם כל כך מעטים ואין להם כל גיבוי ממשלתי או גיבוי לוגיסטי. יש ביניהם כאלו שהגיעו לאזור בלי כלום והם פשוט רעבים - הם סיפרו שיומיים הם אוכלים רק אורז, כי אין משהו אחר.

בכל יום יש פה הפתעה חדשה וגילויים חדשים על העם הזה. זהו עם צייתן, ממושמע, בעל קוד התנהגות דוגמטי ונוקשה. האדם הפשוט הוא רגיש ורגשני - יודע לחייך ולהודות בפה מלא, אבל החברה כגוף נוקשה מאוד. כך לדוגמה נאסר עלינו לתת לחולים תרופות ישראליות אם הן לא מוכרות ביפן. אנו עסוקים בשאלה כיצד היו מתקבלים בארץ רופאים ממדינה זרה אשר היו מבקשים לתת סיוע במצב דומה. ההסכמה הכללית היתה שתלוי מאיזו מדינה היו באים: אנגלוסקסים היו מתקבלים בזרועות פתוחות, לדוגמה.

בבוקר, לאחר המסדר, היו כמה חולים שבאו. רובם הגיעו בחברת הרופאים המטפלים היפנים במטרה לבצע בדיקות מעבדה, צילומי חזה ולקבל חוות דעת מרופא מומחה.

בסך הכל הגיעו מעט חולים, ומשעות הצהריים יש הפסקה כמעט מוחלטת בזרם החולים. אנשי המשלחת מרגישים מבוזבזים ואם לא יגבר זרם הפונים ישקלו את נחיצות שהייתנו פה. את מטרת הנראות כבר השגנו - דיווחים ברשתות המקומיות והזרות, כתבות וצילומים. למעשה, אנו המשלחת הזרה היחידה פה וזה בהחלט כבוד רב למדינת ישראל.

מהצד השני, ובכיוון הפוך לגמרי, יש גם חוויות תרבותיות מעניינות לא פחות - האסלה המחוממת בבית המלון, למשל. השירותים ככלל ביפן הם מקדש קטן - נקיים, מבושמים, עם פרחים אמיתיים ולפעמים גם מוסיקה. הכל פה גם קטן - גובה התקרה במדרגות, המכוניות, החדר במלון ואפילו חדר האמבטיה. הכל מיועד למידותיהם הקומפקטיות של היפנים. עושה רושם שהם מינימליסטים בעיצוב ומסתפקים במועט - תפיסת עולם מעניינת, בייחוד על רקע הראוותנות של החיים בארץ.

היום התעוררנו ליום גשום - מתברר שגם החזאים היפנים מפשלים, הבטיחו יום בהיר וסיפקו גשם אנגלי מעצבן. ניצלתי את הזמן וקפצתי לביקור במרכז פינוי האוכלוסייה שנמצא לידנו. בחוץ פזורים אמבולנסים רבים, ניידות כבאות ועוד גורמי חירום - כולם מתנדבים מרחבי יפן אשר מוצבים פה.

מסך טלוויזיה ענקי מוצב מחוץ למבנה ומאפשר לאנשים לצפות בשידורי החדשות. חלוקת מזון מתבצעת גם היא מחוץ למבנה - שם משתרך תור ארוך של מפונים. יש פה גם עמדה לטעינת טלפונים סלולריים וספרייה קטנה בעיקר לילדים. נכנסנו פנימה. לכל משפחה מוקצה שטח רצפה של שני מטרים על שני מטרים התחום באמצעות קרטונים בגובה 30 ס"מ. המזרנים שקיבלו ושאריות הציוד שהצליחו להציל מבתיהם מרוכזים בפינה, ובני המשפחה יושבים במרכז. השקט מופתי. אין צעקות, אין מריבות, כלום.

על הקיר תלויות רשימות של הודעות למשפחות אשר מחפשות את קרוביהן. מתברר שבמסגרת ההיערכות לאסונות לאומיים, כל אזרח יודע לאן עליו להתפנות במקרה שביתו נהרס. לכל אחד מוקצה מקום במבנה ציבורי הקרוב למקום מגוריו (כלקח מרעידות האדמה הקטלניות שהיו במדינה בעבר, היפנים מחייבים בניית מבני ציבור חזקים ועמידים ברעשי אדמה). כל אחד גם יודע מה יהיה תפקידו במקום - מי יעסוק בבישול, מי יהיה סדרן ואיזה ילד ינקה את השירותים ומתי. ארגון למופת.

נכנסנו למרפאה. הסטאז'רים פה משמשים רופאי משפחה ונותנים שירותי רפואה ראשוניים. אין להם הידע והכלים להעניק רפואה מתקדמת, וזה התפקיד שלנו. יש כאן מתחם לקשישים ובודדים שנותרו לבד לאחר הצונאמי. במתחם מעין מחלקה תומכת, סיעודית ונפשית אשר מסייעת לקשישים בכל צורכיהם. מדהים!

חלק מהמשלחת הרפואית יצא לביקור בבית החולים המרכזי של העיר שבה אנו מתארחים. בבית החולים 300 מיטות ובסך הכל היו בו באותו היום כ?30 מאושפזים. זה מלמד יותר מכל על האופי היפני - לאחר אסון לאומי בסדר גודל כזה אנשים סובלים בשקט ולא פונים לבית החולים.

זו אולי הסיבה מדוע הם אינם מנצלים בהמוניהם את השירותים שאנו מציעים להם.

יצאנו לביקור בבית מקלט לאוכלוסייה הממוקם בבית ספר. בדרך לשם הסתכלתי על מאמצי השיקום. קצב ההתקדמות שלהם מדהים. בכל יום מפונים עוד שטחים –

המכוניות המעוכות מסודרות בשורות, לפני איסוף לגריטה. הקרשים נאספים לערימות. עמודי חשמל צצים לאורך הדרכים ומתחילים כבר למתוח כבלי חשמל. יש אזורים שבהם נראים כבר סימונים להקמת מבנים.

המקומיים מספרים לנו שבתוך חצי שנה יפונו האנשים ממרכזי הקליטה ויועברו לבתים טרומיים שיוקמו על ידי הממשלה. מי שלא יחובר לחשמל או לא יהיה לו מבנה יועבר באופן זמני למרכז המדינה וישוכן במבנים זמניים עד שיקים את ביתו ויוכל לחזור לאזור. הממשלה מעניקה לתושבים כעשרה אחוזים ממחיר הקמת הבית. את שאר הכסף מגייסים, לווים ומתחילים לבנות. שיטת הבנייה לא תשונה, אבל יהיו חיזוקים ממתכת כדי למנוע את קריסת הבתים.

במקלט שקט מופתי. כמו בכל מקום ביפן, חולצים נעליים בכניסה. יש תאים שבהם משאירים את הנעליים המלוכלכות ונוטלים את נעלי הבית הנקיות. במקלט זה יש פחות אנשים, אין תקשורת והמשפחות התמקמו בכיתות שפונו מהשולחנות והכיסאות.

שקט מוחלט שורר בכל מקום. כל אחד מעסיק את עצמו ואינו מטריד את האחרים. מכיוון שאין מים זורמים, בכל חדר שירותים יש בקבוקי מים לשטיפת האסלות ולשטיפת ידיים ויש הוראות ברורות איך לשמור על ההיגיינה ולמנוע מחלות. בכל כניסה לשירותים ממתינות נעלי בית למי שבא כשלרגליו גרביים בלבד.

בחוץ משתרך תור לקבלת קערת אטריות יפניות - תרומה של מסעדה המתמחה במאכל זה. אין דחיפות, מענות או קיצורי תורים.

יצאתי מהמקום בתחושה שטועה מי שחושב שקיים כאוס. הכאוס הוא בחוץ, בערימות הסחף ובהרס. מתחת לתפאורה הזו קיים עולם של סדר מופתי.

שאלתי את אחת היפניות המתורגמניות שהתנדבו לעזור לנו, ובאו לשם כך ממרחקים, מה מרגיש האיש הפשוט כלפי האסון, האם יש בו כעס? חלק קטן אכן כועס על האלים שהענישוהו. אך הרוב מקבל את גזירת הגורל, את תהפוכות הטבע. אלו החיים וצריך להמשיך הלאה, מהר ככל האפשר. עד אז יעשו ככל יכולתם לא להעיק על הסביבה, למלא את תפקידם הקהילתי, לתרום לאחרים - בטח לא יצעקו או יעשו בעיות.

אתמול היתה ארוחת שבת מושקעת וטעימה. היו כמובן קידוש ושירי שבת, ולאחר מכן שרנו להנאתנו. אין ספק שנוצרה אווירה צוותית במשלחת ואנשים קרובים אחד לשני ומרשים לעצמם להשתחרר וליהנות.

היום גם קיבלנו עדכון שהיה דיון בפרלמנט היפני שעסק בשאלת הסיוע הישראלי, לא פחות. מתברר שאחת מרשתות הטלוויזיה המרכזיות ביפן שידרה כתבה בת עשר דקות (המון זמן במונחי טלוויזיה, עידכנו אנשי התקשורת שלנו), שעוררה את הדיון בפרלמנט. הם שאלו את עצמם איך קרה שדווקא ישראל הצליחה להעמיד משלחת כזו, על כל הארגון הנדרש מכך.

מתברר שהיפנים לא הירשו כניסת משלחות סיוע זרות, אלא אם יביאו עימן את כל הציוד הנדרש. היחידים שעמדו במשימה היו הישראלים. מבחינת היפנים זה הפך סדרי עולם - הם הנפיקו אישור מיוחד המאפשר לרופאים זרים לטפל ביפנים! הם איפשרו הכנסת מזון מישראל ללא פיקוח בריאותי ווטרינרי וללא צורך בהסגר. ועכשיו הם שאלו את עצמם איך הישראלים עשו זאת. התשובה, כמו תמיד, מתבססת על קשרים אישיים - קשרים שיצר השגריר הנוכחי עם הרשויות השונות ובייחוד עם ראש עיריית קוריארה, שלפני 38 שנים למד באוניברסיטת חיפה ומאז מכבד את הישראלים. ללא ספק, משלחת לא גדולה במיוחד יצרה ביפן הד בגודל צונאמי. כבר אמרו עלינו שבכל מקום אנו יוצרים רעש ובלאגן, לא?

השעה 24:45 אחר חצות. אני נמצא בפרוזדור של קומה ארבע.

כל תושבי הקומה יושבים על הרצפה עם כוס ויסקי יפני ומנסים להירגע מהחוויה שעברנו.

בשעה 23:40 התחיל הבניין לזוז. התזוזה תפסה תאוצה מרגע לרגע. אני ישבתי ליד השולחן עם מחשב פתוח על אתרים בטוקיו, מתכנן את המסלול ליום האחרון. איתי בחדר נמצאת הדס מיצד ממשרד החוץ, שחייתה שנתיים וחצי בטוקיו. אנחנו מסיימים את תוכנית הטיול כשמתחילה הרעידה.

קטן עלינו, כבר חווינו את זה בימים האחרונים. אלא שהרעידה מתגברת, הטלוויזיה מתחילה לשקשק והקירות ממש זזים. אני כמובן מתחיל לצחוק מאושר - סוף סוף קיבלתי את החוויה שחיכיתי לה. כשאני תופס את הטלוויזיה שלא תיפול לרצפה, הדס שואלת אותי אם צריך לצאת או להישאר. אני בעד להישאר.

הרעידה מתגברת עוד יותר ולבסוף מפסיקה. החשמל נפל, חושך בחדר. אנחנו יוצאים החוצה כדי למצוא את כל האנשים עומדים מחוץ לחדרים, לאורה של תאורת החירום. יש כאלו שהרגע התעוררו, למשל אושרת גוזלן, המשמשת במשלחת אחות ודוברת, שעומדת מולי לבנה כמו קיר. יש כאלו שלבושים לגמרי, כי לא הספיקו לפשוט את הבגדים, ויש כאלו שלבושים חלקית, כי יצאו מהמקלחת או היו בדרכם לישון.

כולנו יורדים במדרגות למטה. בחדר המדרגות יש סדקים קטנים חדשים. בדרך מצטרפים אלינו שאר האנשים. כולם מתאספים מחוץ למלון ומעבירים חוויות - כל אחד מספר על המקום שבו תפסה אותו הרעידה. בתוך דקות מגיעים כל עובדי המלון מהבית ומפעילים את נוהל החירום שלהם. הם עוברים בין הקומות, בודקים שאין אנשים כלואים ומדליקים נרות בחדר המדרגות ובלובי.

עוד כשהיינו בחדר הדס שאלה אותי מה עוצמת הרעידה - עניתי שלדעתי זה היה 7.5. מתברר שלא טעיתי - זה אכן היה 7.5. היתה גם התראת צונאמי של שני מטרים. אנחנו גבוהים ורחוקים מהחוף ולכן אין חשש פה.

מר קוואסאקי מעיריית קוריארה מופיע בפתח המלון לבדוק שאנחנו בסדר. הדבר הראשון שעשה לאחר שהתלבש היה לבדוק שאצלנו הכל בסדר, ורק לאחר מכן יצא לחדר החירום של העירייה וטיפל בכל הבעיות שהתעוררו, ובייחוד בנפילת החשמל שהחשיכה את כל העיר.

לבסוף עלינו למעלה, ומכיוון שאנשים היו עדיין מלאי אדרנלין וקצת חששו להיכנס לחדרים התיישבנו בפרוזדור על הרצפה, החבר'ה הוציאו בקבוק ויסקי יפני ומצב הרוח השתפר פלאים. בשעה אחת וחצי כולם מרגישים עייפים מספיק כדי לחזור לחדרים ולנסות לישון. רק בבוקר נדע מי אכן היה מספיק רגוע כדי להירדם. מה שבטוח זה שבשבת הקרובה לא תהיה בעיה של מניין בבית כנסת - כולם יבואו להגיד "הגומל".

התעוררנו בבוקר לאחר רעידת האדמה שפקדה אותנו בלילה. המלון מנותק ממים ומחשמל ואנו משתמשים במים מינרליים לצרכים השונים. מתברר שחלק מהאנשים לא נרדמו. האמת היא שאני ישנתי מצוין - אני כנראה סומך על היפנים שמתחייבים שבניין המלון מתוכנן לעמוד ברעשי אדמה של עד 8.5. לא בטוח שבישראל הייתי רגוע כל כך.

לאחר וידוא שהצירים למינאמי?סנריקו פתוחים אנו יוצאים למרפאה. בדרך אין נזקים משמעותיים. לא ברור מדוע אין חשמל ומים. את המרפאה אנו מוצאים כמו שהשארנו, ללא נזקים וללא אובדן ציוד.

יום שישי ולכן מסיימים את העבודה מוקדם יותר ויוצאים לקבלת שבת במלון. קבלת השבת היתה רומנטית מאוד - נרות דולקים על השולחנות, לשולחנות מסובים גם 30 מוזמנים יפנים שעזרו למשלחת בנושאים השונים. בסוף הארוחה מתאספים כולם במעגל גדול במרכז חדר האוכל ופוצחים בשירה ישראלית, מימי הפלמ"ח ועד שרית חדד.

יום אחרון במינאמי?סנריקו. מצפה לנו יום ארוך: קיפול הציוד שחוזר לארץ, ניקיון המרפאות וטקסי הסיום.

הדרך למרכז הרפואי אינה זרה לנו, אולם חל שינוי בעיר מינאמי?סנריקו. הדחפורים פינו את ערימות הזבל וקווי חשמל חדשים נפרשו וכעת עוסקים בחיבורם. פועלים, אנשי צבא ואזרחי העיר פועלים במרץ להחזיר את החיים למסלולם מהר ככל שניתן, כדי שיוכלו להקים את הבתים ולהחזיר את התושבים לעיר.

לאחר שסיימנו את האריזות והשארנו ציוד רב, שנתרם על ידי משרד החוץ לתושבי העיר, אנו אוכלים ארוחה חמה אחרונה במתחם. אנשי הרפואה היפנים מעבירים בעזרת החיילים את התרופות לבית המרקחת ומסמנים את ארגזי הציוד ביפנית. בהרף עין אין יותר שלטים בעברית, אלא ביפנית בלבד.

אנו מתרגלים צעידה בשלשות ובשעה חמש אחר הצהריים אנו עולים בשלשות, בצעידה צבאית, מובלים על ידי דגלי יפן וישראל, למרכז הפינוי כדי להיפרד מתושבי המקום. לאורך הדרך מלווים אותנו תושבים וחיילים במחיאות כפיים ובקריאות תודה. זהו החלק המרגש באמת. ברחבת הכניסה אנו מסתדרים בחי"ת צבאית ומחליפים ברכות עם מנהלי המקום.

הילדים הכינו לנו ציפורי אוריגמי המסמלות ברכות לאושר, הצלחה וחיים טובים. ילד חמוד כבן 3 או 4, נישא ע"י ד"ר כהן מרום - מפקד המשלחת הרפואית - מחלק לנו את הציפורים. אי אפשר שלא לחשוב על הילדים הפרטיים שלי ומה היה קורה אילו... ומייד מופיעות כמובן הדמעות בעיניים.

שוב בשלשות אנו חוזרים למתחם המרפאות, שם נערך טקס נוסף - פרידה מראש עיריית מינאמי?סנריקו, הפציינט הראשון שלנו, אשר מבטיח לנו כי מתחם המרפאה יהווה, החל ביום חמישי, את הבסיס לבית החולים המקומי החדש במקום, זה שנהרס בצונאמי. מה יכול להיות יפה מזה?

גם ראש עיריית קוריארה בא להיפרד, למרות שנפרד כבר אתמול. אחריהם עולים לברך קונסול ישראל ביפן, ד"ר כהן מרום ובן אריה, מפקד המשלחת.

תמונות אחרונות, ברכת שלום והתושבים מלווים אותנו בנפנופי ידיים אחרונים. אנו לא עוזבים את העיר לפני שהמשלחת הרפואית כולה מתייצבת בבית החולים ההרוס של העיר ועל דגל ישראל מונחים שני זרי פרחים לזכר קורבנות האסון. זהו, תם חלקנו הצנוע בשיקומה של העיר ואנו מאחלים לתושבים שיבנו אותה מחדש ושתהיה לא פחות יפה מבעבר.

סוף דבר

היום, חודש בדיוק לאחר הצונאמי שזרע חורבן לאורך מאות קילומטרים של חוף, לקח עימו את חייהם של עשרות אלפי אנשים והרס את ביתם של כמעט 4.5 מיליון בני אדם, אנו משכימים ויוצאים לדרך הארוכה לטוקיו. אנו עולים על האוטובוסים וצוות המלון עומד בחושך, בחוץ, בקור - מחכה לנו כדי לנופף לנו לשלום.

הדרך לטוקיו ארוכה. האור מתחיל לעלות במזרח ואנו נפרדים מהנופים הצפוניים שהיו ביתנו בשבועיים האחרונים. עם התקרבנו לאזור פוקושימה עולה רמת הקרינה באוטובוס ומעוררת שדים ישנים מרבצם. אם בימים האחרונים דאגנו בעיקר בשל רעידות האדמה, ההרגשה היא שהן מאחורינו ושוב אנו עוסקים בקרינה. רמת הקרינה אמנם לא ממש מהווה סכנה לבריאותנו, אבל בכל מקרה לא נעצור באזור זה, אלא נחכה לעבור אותו כדי שנוכל לצאת מהאוטובוס, למתוח רגלים ולשתות כוס קפה בנחת.

אנו מתחילים את סיורנו בצפון טוקיו, בגן יפני מסורתי. הכניסה לפארק כרוכה בתשלום, אך מכיון שאנו במדים, אנשי המקום מכניסים אותנו ללא תשלום - הם מודים לנו על העזרה שהגשנו להם. זו התחלה של יום מלא בתודות, ברכות וצילומים משותפים עם אנשי טוקיו.

למרות ששהינו במקום המרוחק כשש שעות נסיעה מטוקיו הפכנו לסוג של סלבריטאים. כל רשתות התקשורת היפניות סיקרו את פועלנו בהרחבה. גם ציניקנים גדולים כמונו הישראלים אינם יכולים שלא להתרגש מהמחוות האלו ומרגשי התודה האמיתיים שאנו נתקלים בהם בכל קרן רחוב לאורך מסלולנו בטוקיו.

פריחת הדובדבן בעיצומה והיא צובעת את טוקיו בצבעי ורוד?לבן מדהימים, אבל טוקיו אינה הומה כבכל יום - הרחובות אינם פקוקים, אנשים מעטים סובבים ברחובות ולעת ערב לא נדלקים בה אורות הניאון המפורסמים. העיר נראית עצובה משהו. לכאורה החיים חזרו למסלולם, הרחק ממוראות הצונאמי, אלא שלמעשה ההשפעה תימשך עוד זמן רב.

תזכורת אחרונה ל"יפן הרועדת" אנו מקבלים בערב לפני הנסיעה לנמל התעופה. שוב רעידת אדמה בעוצמה של 7.1. הרעידה תפסה אותי בקומת מרתף של בית כלבו גדול. בקומה זו נמכר מבחר עצום של מאכלים, ואני, נפשי חשקה בסושי.

איך אפשר לבקר ביפן ולא לאכול סושי? האוכל שנקנה נארז בחבילה ותוך כדי אכילה, באחת מפינות הקומה, התחיל הבניין לרעוד. היפנים ממשיכים בשלהם. לא מתרגשים וממשיכים בקניות. מאוחר יותר, כשהבעתי את פליאתי באוזני אחד המקומיים, הוא הסביר לי שכמו שאנחנו התרגלנו לפיגועים, כך הם רגילים לרעידות וממשיכים בשיגרת יומם. יש היגיון בדבריו.

אי אפשר להימנע מההשוואה בין היפנים לישראלים. אנו מדברים על רעידות אדמה ולא עושים כמעט כלום. רעידת אדמה בעוצמות שחווינו על בשרנו ביפן תגרום לקריסת מבנים רבים בארץ. היפנים, הצייתנים והמקבלים מטבעם, יודעים שתקני הבנייה שלהם ישמרו עליהם - ביפן תקן הוא תקן, ואתה יכול להיות סמוך ובטוח שהבניין יעמוד בעוצמה של רעידת אדמה בעוצמה של 9 בסולם ריכטר, אם כך תוכנן. האם אנו, עם כל השחצנות וההתרברבות הטבועות בנו, יכולים לחוש כך?

נמלאתי קנאה בעם הזה. לנו הם נראים לעיתים מרובעים, חסרי מעוף ויוזמה, קשיחים ולא מתפשרים, נטפלים לזוטות. אבל זו בדיוק הגדולה שלהם ומקור כוחם. חוק הוא חוק ואף אחד לא יפר אותו. לעיתים התנהגות זו היא בעוכרם. אולם לאזרח הקטן מן השורה היא מקנה ביטחון בחיי היומיום שלו.

למרות שהמדינה חוותה אסונות רבים וחוזרים היא מתרוממת במרץ לקראת יום המחר, ואין פוצה פה ומתלונן. עד היום לא היפנו כאן אצבע מאשימה לאף אחד מגורמי השלטון. האנשים מצטמצמים, חוסכים בחשמל ומוותרים על שירותי רפואה, כי בזמן אסון אין מקום למותרות ולפינוקים. אני חוזר ארצה מעריץ גדול של העם והאומה הזו.

הכותב הוא רופא מומחה ברדיולוגיה. בתפקידו האחרון בצה"ל שימש ראש ענף רפואת אב"כ במפקדת קצין רפואה ראשי. כיום הוא משמש יועץ עצמאי ועוסק בפרויקטים שונים