ל"צונאמי" המדיני שמאיים, כביכול, על ישראל היו שני תאריכים: 15 באפריל, שבו "הרביעייה הבינלאומית" בהרכב ארה"ב, האיחוד האירופי, האו"ם ורוסיה היתה אמורה לקרוא להקמת מדינה פלשתינית בגבולות 1967 שבירתה ירושלים; וספטמבר, מועד כינוסה של העצרת הכללית של האו"ם, כדי שזו תחליט על הכרה במדינה פלשתינית בפרמטרים הנ"ל.
התאריך המאיים הראשון חלף בינתיים - וראו זה פלא, הרביעייה, בלחץ ארה"ב ובניגוד לתחזיותיהם של רואי השחורות בישראל, לא העלתה כלל את יוזמתה.
הנסיגה של הרביעייה אמנם לא זכתה לכותרות בתקשורת הישראלית, שהיתה עסוקה יותר בבוז'י הרצוג ובעמיר פרץ, אך זו היתה הצלחה בלתי מבוטלת של הדיפלומטיה הישראלית. ומה שחשוב לא פחות - רמז אפשרי לכוונותיו של ממשל אובאמה. כעת מה שברור הוא שלארה"ב אין כוונה להיגרר אחרי העגלה האירופית. הן יו"ר הוועדה ליחסי חוץ של הסנאט האמריקני, ג'ון קרי, והן מזכירת המדינה, הילארי קלינטון, התבטאו בשבוע שעבר על כך שהנשיא עומד לשאת נאום פומבי שבו ירחיב על מדיניות ארצו במזרח התיכון, כולל בנושא הישראלי-פלשתיני. אך הם לא פירטו.
רעיונות כלליים יותר
לפי ידיעות מוושינגטון, אובאמה אינו מתכוון ללכת בדרכי האירופאים, אלא יסתפק ברעיונות כלליים יותר. הם בוודאי יכללו תמיכה בהקמת מדינה פלשתינית - אך לא יתמכו במהלך החד-צדדי של הפלשתינים באו"ם. לא רק שצעד מעין זה נוגד את העמדה האמריקנית היסודית, ולפיה פתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני חייב להתבסס על הסכם ועל מו"מ בין הצדדים; גם שאין להניח שבמציאות הפוליטית החדשה בארה"ב, ובהיפתח מערכת הבחירות לנשיאות, ירצו אובאמה ואנשיו לעודד דווקא לחץ בינלאומי על ישראל, או להיכנס לעימותים מיותרים עימה; על אחת כמה וכמה שסיכוייו של המהלך הפלשתיני ממילא מוגבלים.
גם רוב (אוטומטי) גדול בעצרת האו"ם לא ישנה את העובדה שמחצית מהפלשתינים נשלטים בידי חמאס בעזה, שהאוטוריטה של הרשות הפלשתינית בגדה המערבית מצומצמת ביותר ושירושלים המזרחית, שאמורה להיות בירתה של המדינה החדשה, נמצאת בתחום ישראל.
כפי שכתב בימים אלה אהרון מילר, שעסק יחד עם דניס רוס ואחרים במשך עשרות שנים בצד האמריקני בענייני המזרח התיכון, "הכרזה באו"ם רק תבליט את אפסות יכולתם של הפלשתינים לקבוע עובדות ממשיות". אם הפלשתינים בכל זאת יחליטו להעלות את הצעתם, ישראל לא תעבור על כך לסדר היום. הצעד הפלשתיני המתוכנן מהווה הפרה בוטה של כל ההסכמים וכן של החלטות 242 ו-338 של מועצת הביטחון. כמעט מתחייב מכך שהוא יביא לצעדים נגדיים, כולל חד-צדדיים, של הצד השני - ישראל.
גורמים שונים בשמאל פתחו לאחרונה במסע הפחדה כלפי הציבור הישראלי שמטרתו פוליטית ואינטרסנטית: הפלת הממשלה ועריכת בחירות חדשות. גם "יוזמת השלום" החדשה שפורסמה לאחרונה היא חלק מהמסע הזה. "יטילו עיצומים כלכליים על ישראל. 600 אלף ישראלים יהפכו לתושבים בלתי חוקיים בארץ אויב. צה"ל יצטרך לפנות את מחנותיו ביהודה ושומרון. ישראל תהיה מבודדת". ועוד קריאות "זאב זאב" מהסוג הזה.
עם זאת, אין מקום לשאננות. גם החלטה בלתי מחייבת של עצרת האו"ם אינה מהדברים הנעימים, והיא תנוצל עד תום לניגוח מדינת ישראל. אך את הגל העכור הזה, גם אם הוא אינו "צונאמי", ממילא לא ניתן לעצור. גם כך הים סביבנו גועש למדי - ואכן דרושות תבונה מדינית ותעוזה פוליטית כדי לפלס בתוכו נתיב בטוח לספינתנו.
"יוזמות" מדיניות, שהן כסות להפקרת האינטרסים החיוניים של ישראל, אינן על סדר היום של הממשלה הזאת. אך צעדים מעשיים מרחיקי לכת בנושאים שונים כן מובאים בחשבון, ולו כדי לתאם עמדות מדיניות עם וושינגטון. מה שלא יהיה בהצעות האלה הוא צעדים שיפגעו ביכולתנו להתגונן בפני איומים על ביטחוננו: בין שמאיראן ומשכנות ערביות שונות ובין שמטרור פלשתיני.