ייסורי גלעד שליט הצעיר עשויים להסתיים באחת משלוש אפשרויות: שמא, חלילה, ישמור אלוהים, הוא לא יחזור; ואולי ישראל תזחל ותקבל את תנאי הכניעה שיכתיב לה חמאס; או שיעלה בידי השב"כ למצוא נקודה ארכימדית אשר תביא את חמאס להסכים לתנאי עיסקה המביאים בחשבון את האינטרסים של שני הצדדים העוינים. כתומך באפשרות האחרונה נראה לי כי אני נמנה על מיעוט, שכן רבים וטובים אינם בוטחים עוד בכוחה של ישראל לשנות את נקודת האיזון של המשוואה.
לפי שעה עולה בידי חמאס להעמיק את חריצי המחלוקת בחברה הישראלית. קודם כל בממשלה. בנימין נתניהו יותר תקיף מאהוד ברק, ובתקופה האחרונה למלאכת התיווך שלו נראה כי הנציג הישראלי חגי הדס התקרב דווקא לעמדתו של ראש הממשלה. אך בעיקר מצליח חמאס בדעת הקהל הישראלית, שבתבונה ובלב חם ובאהבת אדם מזדהה עם אביבה ונועם. הם אזרחים משכמם ומעלה. מי לא יחוש תמיכה רבה בהם כתום חמש שנים של עינוי כה נורא?
חמאס איבד את אמונו
אלא שחמאס עושה מניפולציה מזוויעה. אחד מבכיריו, מוסא אבו מרזוק, הודיע כי חמאס איבד את אמונו במתווך הגרמני גרהארד קונרד. הוא זרה חול בעיניים כאילו מקומה של גרמניה נתפס בידי מדינה אירופית אחרת שנטלה לידה את ניהוג התיווך. לא דובים ולא יער. לכל היותר יש לחמאס מועמד אובייקטיבי ברמה של חבר בוועדת גולדסטון, ומנהיגיו חותרים לכך שישראל והעולם ישימו בו את מבטחם. זה לא יוביל למקום כלשהו אלא להשפלת ישראל ולפגיעה במעמדה בלי להחזיר את גלעד שליט הביתה.
אתמול חזר מרכז המטה למען החייל החטוף, שמשון ליבמן, על מה שאמר כבר בכניסתו לתפקידו, כי בין הפעילים קיימת מחלוקת אם להחריף את המאבק הציבורי בראש הממשלה כדי לקדם את עיסקת השחרור. זה בסדר, אפשר להבין ללב ההורים והפעילים שסבלנותם פקעה וחרדתם בשיאה, אבל אל להם לרדוף אחרי הרוח. חמאס אינו מציע דבר. חמאס מבקש להכתיב את מה שישראל אינה יכולה לקבל.