פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לא רק שינדלר

      קרוב ל?500 חסידי אומות עולם מתגלים מדי שנה על ידי יד ושם. רגע לפני יום השואה נחשף סיפורם של בני משפחת טן בום מהולנד - שהתעלמו מהפחד והצילו במשך כארבע שנים כ-800 יהודים

      גם היום, יותר מ?65 שנים לאחר סיומה של מלחמת העולם השנייה, עדיין נחשפים סיפורים לא ידועים ומעוררי צמרמורת מתקופת השואה - ומתגלים חסידי עולם חדשים, שבדעה צלולה החליטו לצאת נגד הזרם, נגד השלטון המדכא, ולרוב נגד אינסטינקט ההישרדות האישי הבסיסי הקיים בכל אדם, ולהציל יהודים מהתופת.

      ב?1993 ביים סטיבן שפילברג את הסרט "רשימת שינדלר", על התעשיין הגרמני אוסקר שינדלר, שאף על פי שהיה מקורב לשלטון הנאצי, הסתכן למענם של יותר מ?1,100 עובדיו היהודים והצילם ממוות. שפילברג זכה באוסקר, והסרט נחקק בזיכרון הקולנועי העולמי ככזה שהעלה מחדש את נושא הצלת היהודים בשואה, ואף הצליח להגיע לחוגים בעולם שלא התעניינו בעבר בשואה בכלל.

      ארגון יד ושם העניק עד כה הכרה רשמית לכמעט 24 אלף חסידי אומות עולם מ?44 מדינות. כל סיפור הוא עולם ומלואו - פחד, אימה, תקווה, דמעות, חיים ומוות. הנה עוד סיפור כזה, שלא היה ידוע עד כה אלא למתי מעט.

      אייקון וואלה! NEWS רקע שחור (מערכת וואלה! NEWS)

      עם ישראל יחזור לארץ המובטחת

      זהו סיפורה של משפחת טן בום, שהצילה מאות יהודים בהולנד הכבושה על ידי הנאצים, וסיפורה של בת המשפחה, קורי. משפחת טן בום חיה בעיר הארלם בהולנד - 20 דקות נסיעה מאמסטרדם. ב?1837 הקים סב המשפחה, ויליאם טן בום, חנות שעונים. במשך השנים תהפוך הקומה שמעל החנות לבית המגורים של המשפחה. היא גם תהפוך 100 שנים מאוחר יותר לקומת ההצלה של יהודים רבים.

      הסב ובני משפחתו היו נוצרים אדוקים, והאמינו בעשיית חסד לכל. הם פתחו את ביתם לכל נזקק. שבע שנים לאחר מכן הקים הסב קבוצת תפילה שבועית למען העם היהודי ושלום ירושלים ברוח פסוק ו' בפרק קכ"ב של ספר תהילים: "שאלו שלום ירושלם ישליו אוהביך". ויליאם האמין שהנבואות המקראיות בנוגע ליהודים יתגשמו במלואן: שעם ישראל יחזור לארץ המובטחת, שהשפה העברית תחודש ושירושלים תחזור להיות בירת העם היהודי.

      בנו קספר המשיך את המסורת. במשך 100 שנים, עם ילדיו - ויליאם, בצי, נולי וקורי - המשיכה משפחת השענים בשיגרת חייה, עד 10 במאי 1940, עת פלש הוורמאכט להולנד. עבור ההולנדים היתה הפלישה הפתעה מוחלטת, שכן המדינה השלווה היתה ניטרלית, לא השתתפה במלחמת העולם הראשונה, ובוודאי לא התכוונה להשתתף במלחמת העולם השנייה.

      עד מהרה החלו רדיפות היהודים. אמנם בשלב הראשון הרדיפה לא התבצעה בהיקף השווה לזה שבשטחי הכיבוש הנאציים בפולין, אך ככל שחלף הזמן היא הפכה להיות בולטת יותר. ב?1942 הוכרחו היהודים בהולנד לענוד טלאי צהוב. בין המבקשים לענוד את הטלאי היה קספר טן בום, שביקש לטשטש את ההבחנה בין יהודים לגויים. "אני מרחם על האנשים המסכנים האלה, קורי", אמר האב לבתו. "האם אתה מרחם על היהודים?", שאלה הבת. "לא", הוא ענה, "אני מרחם על הגרמנים. הם נגעו בבבת עינו של אלוהים".

      פחד תמידי מהלשנות

      מי שקיבל על עצמו לספר את סיפורה של משפחת טן בום ולנסות להפיצו בעולם ובעיקר בישראל הוא הסופר האמריקני מייק אוונס, המגדיר עצמו נוצרי אוונגליסט אוהב ישראל. פגישתו עם הסיפור היתה מקרית לחלוטין. "ב?1972 ירדתי ממדרגות מלון בטקסרקנה, טקסס", הוא מספר, "וראיתי שם אישה מבוגרת הנושאת את מזוודתה. לא ידעתי מי האישה אבל הצעתי לה עזרה. היא השיבה בשלילה אבל אמרה לי שאם אני מתעקש היא תשמח לשבת איתי על צלחת מרק. התברר לי כי מדובר בקורי טן בום שאת ספרה המרתק קראתי שנה לפני כן. היא סיפרה לי על קורותיה במחנה רוונסברוק. מייד לאחר מכן חשתי צורך לנסוע להולנד ולקנות את חנות השעונים של משפחת טן בום".

      אירנה שטיינפלד, ראש מחלקת חסידי אומות עולם ביד ושם, אומרת שסיפורה של משפחת טן בום מיוחד, בעיקר נוכח העובדה שהצלת היהודים שלהם באה מתוך אמונה דתית, מלכתחילה, ובהתעלמות מכל הסכנות. "מה שהופך את הסיפור למיוחד", היא אומרת, "הוא שיש כאן משפחה שמגויסת מעל ומעבר, בכל מאודם ורמ"ח איבריהם לרעיון. הם מחביאים יהודים, דואגים להם, מבריחים אותם, קולטים אחרים, ובניגוד לחלק מחסידי אומות עולם אחרים, הם גם שילמו את המחיר".

      סיפור ההצלה הוא למעשה סיפורה של חנות השעונים המשפחתית. בני משפחת טן בום הפכו את ביתם, ללא שום היסוס ותוך כדי התגברות הרדיפות נגד היהודים בידי הנאצים, למקום מחבוא עבור יהודים מבקשי מקלט, וגם עבור לוחמי מחתרת הולנדים אנטי?נאצים. בני המשפחה החליטו שהם חייבים לעזור ליהודים, למרות סכנת המוות שריחפה מעל ראשו של מי שבאותם ימים עזר ליהודים להימלט או תמך באנשי מחתרת. חשיבות המעשה גברה לאחר שהנאצים החלו בגירוש היהודים אל מותם.

      במהלך השנה הראשונה לכיבוש הגרמני יצר ויליאם טן בום קשר עם כפריים הולנדים שהיו מוכנים להסתיר יהודים בבתיהם ובאסמיהם. כבר במעשהו זה סיכן ויליאם את חייו, שכן הוא היה חשוף תמיד להלשנה של בני המקום. הולנד היתה אז מדינה שבה רבים שיתפו פעולה עם הנאצים, תוך יישור קו מוחלט עם דרישות השלטון החדש. דוגמה מוכרת למשפחה שנפגעה בעקבות הלשנה של שכנים הולנדים היא המשפחה שהסתירה את בני משפחת פרנק מאמסטרדם. סיפורם זכה לפרסום בכל העולם בזכות יומניה של אנה פרנק, ששרדו והפכו לסמל.

      הראשונים שהוסתרו בבית משפחת טן בום היו חנווני יהודי בשם מר וויל ואשתו. בעקבותיהם החל דפוס פעולה של הסתרה, העברת היהודים לכפרים, קליטת יהודים חדשים וכן הלאה, בסיועם של אנשי מחתרת הולנדים. בסך הכל הביאה המשפחה להצלתם של כ?800 יהודים במהלך ארבע שנות כיבוש הנאצים.

      אנשי המחתרת ההולנדית יצרו קשר עם המשפחה דרך אחיינו של קספר, קיק, ועזרו בהצלת היהודים. אנשי המחתרת סיפקו את כל שיכלו כדי לסייע: תעודות מזויפות, כלי תחבורה, לימוד מיומנויות זיוף ואוכל. העזרה לא היתה קבועה ומסודרת, אלא הגיעה בהתאם ליכולתם של אנשי המחתרת, נרדפים בעצמם, ובאה לידי ביטוי בכל פעם באופן אחר. אולם המעשה המשמעותי ביותר שיזמו אנשי המחתרת הוא הצעתם לבני משפחת טן בום לבנות חדר מיוחד בביתם, שבו יוכלו היהודים להתחבא.

      המשפחה החליטה לאמץ את הרעיון, ואחד מאנשי המחתרת, שהיה ארכיטקט במקצועו, החל לתכנן ולבנות את החדר. הוא יצר מעיין קיר מדומה בחדר השינה של קורי. את החומרים לבנייה הבריחו אל הבית בתוך תיקים שנראו כאילו נועדו למטרות אחרות. הקיר המדומה היה זהה לקירות אחרים בבית והחדר שנבנה היה בגודל ארון בגדים שלתוכו התחבר צינור אוויר. על הקיר המדומה עמד מדף ספרים שרק העצים את האשליה, ומתחת למדף היה פאנל הזזה שהוביל אל המחבוא, שבו היו מזרנים, ביסקוויטים, ויטמינים ומים.

      אנשי המחתרת חיברו לבית המשפחה טלפון שמספרו שונה מעת לעת כדי למנוע מעקבים. למרות אמצעי הזהירות ההכרחי הזה, עדיין לא היה הדבר בטוח, ולכן נאלצו המשתמשים בטלפון לדבר במילות קוד כדי שלא ייחשפו. כך, למשל, כאשר ביקשו בני המשפחה לעזור לאישה מסוימת הם השתמשו במילות הקוד הבאות בטלפון: "יש לנו כאן שעון של אישה שצריך לתקן, חסר לנו קפיץ מרכזי, יש לכם אחד שכזה?". כאשר הכוונה האמיתית היתה: "יש לנו אישה יהודייה שמחפשת מקום מסתור ואנו לא מוצאים עבורה מקום בקרב אנשינו, האם אתם מכירים מישהו שיכול לעזור?".

      בין היהודים הראשונים שהתחבאו בבית המשפחה היו חזן מבית כנסת באמסטרדם בשם מאיר מוסל ובני משפחתו. אל משפחת מוסל הצטרפו בתוך שבוע שלושה דיירים חדשים: יופ, ששימש שוליה בחנות השעונים; הנק, עו"ד צעיר; ולינדרק, מורה במקצועו. לינדרק התקין בחנות השעונים מערכת זמזום אלקטרונית שבה היה כפתור בכל חדר בבית שבו היה חלון לרחוב. המערכת איפשרה להתריע מפני בואם של גורמים עוינים, שכן הזמזום נשמע בתוך הבית ולא מחוצה לו, דבר שאיפשר לדיירי הבית להגיע אל המחבוא.

      שומרים נאצים במחנה בלז'ץ בפולין (AP , Yad Vashem Photo Archive)
      שומרים נאצים במחנות בפולין (צילום: Yad Vashem Photo Archive)

      המחבוא הפך למוזיאון

      כך במשך ארבע שנים פעלה מערכת המחבוא בבית משפחת טן בום. אנשי המחתרת היו יוצרים קשר עם המשפחה, וכל כמה ימים היו מביאים יהודים ומוציאים אחרים בשעות לא שעות, ומעבירים אותם מבית מסתור אחד אל בית מסתור אחר. ידיד המשפחה לימד את הדיירים שזכו לחסד המשפחה הרגלים שסייעו בהעלמת סימנים להימצאותם במקום. בני המשפחה חילקו בינם לבין אורחיהם את האוכל בצנעה, ולעיתים אפילו דאגו לאוכל כשר.

      הבית, חנות השעונים וכמובן המחבוא, עומדים היום באותו מקום שבו שימשו להצלת מאות יהודים לפני 66 שנים. אוונס, המשמש פעיל חברתי בכל הקשור לעולם היהודי ולתרבות היהודית, כולל השקעות רבות בפרויקטים בישראל, קיבל על עצמו להפוך את בית משפחת טן בום למוזיאון, שפעיל עד היום בעיר הארלם.

      לדברי אוונס, "ביקשתי לחלוק את האהבה של משפחת טן בום ליהודים. קניתי את הבית, שיפצתי אותו והפכתי את המחבוא למוזיאון שבו יכול כל אחד לבקר. הביקור אינו עולה כסף והוא נמצא קרוב מאוד לאמסטרדם, ולכן כל ישראלי שמגיע לשם ירגיש כבן בית במקום".

      נחזור לאמצע שנות ה?40. הפעילות של בני משפחת טן בום לא נעלמה מעיניהם של אנשי הסביבה. למרות הרצון להסתיר את התנועה אל הבית, הדבר היה כמעט בלתי אפשרי. במתחם הקטן של חנות השעונים השוכנת במרכז הארלם, מי שרצה בכך היה יכול להבחין כי משהו בלתי רגיל מתרחש במקום. עוד במהלך המלחמה נעצרה נולי, אחותה של קורי, לאחר שלא היססה לומר ישירות כי היא "מחביאה יהודים". לאחר שבעה שבועות היא שוחררה.

      המעצר של נולי רק הגביר את חשדם של הגורמים האנטישמיים בהארלם והם החלו לעקוב יותר ויותר אחר מקום המסתור. בני משפחת טן בום ידעו שהם מסכנים את עצמם אולם לא רצו לוותר על מפעל ההצלה שלהם.

      ואכן, ב?28 בפברואר 1944 נתפסו בני המשפחה. זה היה בגלל רגע אחד של חוסר זהירות. בזמן שקורי היתה מטושטשת ממחלת השפעת וויליאם ניהל תפילה, נכנס הביתה הולנדי כפרי שהחביא יהודים בביתו וסיפר כי אשתו נעצרה, ולפיכך הוא צריך 600 גילדן לשחד קצין משטרה על מנת לשחררה. קורי נתנה לו את הכסף בלי להסס וחזרה לישון. ככל הנראה המשטרה עקבה אחר הכפרי הזה, כי זמן קצר לאחר מכן התעוררה קורי משנתה על ידי דיירי הבית שנמלטו אל המחבוא. גורם עוין עמד כעת בפתח הדלת.

      קצין המשטרה שנכנס אל הבית אמנם לא מצא את היהודים שהסתתרו, אבל הודיע לקורי שעליה להתלוות אליו למעצר. קורי ידעה שהיום הזה יגיע. היא אפילו הכינה תיק עם מצרכים לשעת חירום שתוכל לקחת איתה למעצר, אולם החשש שאם תבקש לקחת את התיק ילווה אותה השוטר לחדרה, ויעמוד סנטימטרים בודדים בסמיכות למקום המחבוא, גרם לה לוותר על התיק. עם קורי נעצרו שאר בני משפחתה - האב קספר, ויליאם, בצי, נולי, והאחיינים פטר וכריסטיאן. אל מעצרם הצטרפו עשרות אנשים נוספים. בתחילה עוד ביקשה קורי לקחת על עצמה את האשמה עבור כולם בטענה שהיא עשתה את הכל לבד, אולם מהר מאוד נחשפה העובדה כי כל המשפחה היתה שותפה לפשע. אחרי הליך קצר נשלחו כולם לכלא שוונגינן.

      קספר, שכבר הגיע לגיל מופלג, נפטר לאחר עשרה ימים בלבד בכלא. כשנשאל לפני מותו אם היה שווה לו לסכן את חייו עבור עזרה ליהודים, השיב: "זו תהיה זכות עבורי לתת את חיי עבור בניו העתיקים של אלוהים".

      שטיינפלד מספרת כי "קורי היא סמל כי מעשיה הם דוגמה להצלה ממניעים דתיים עמוקים מאוד. היא הפכה לדמות מיתולוגית שאמנם אינה מוכרת בארץ, אבל בהחלט מוכרת בארה"ב ובהולנד. היא שרדה, וגם במחנות היא עודדה כל הזמן את האסירות האחרות. מילות העידוד היו לקוחות מהאמונה הדתית שלה, על כך שהיא צריכה לקחת על עצמה את סבלו של הזולת".

      קורי ואחותה בצי נשלחו לבתי כלא שונים, והאחרון שבהם היה מחנה הריכוז רוונסברוק ליד ברלין. בצי נפטרה במחנה. ויליאם נפטר גם הוא, זמן קצר לאחר המלחמה, וגם האחיין כריסטיאן שנשלח לברגן בלזן, מעולם לא שב.

      לדברי שטיינפלד, "כל חסידי אומות העולם סיכנו את חייהם אבל המשפחה הזאת גם שילמה בפועל".

      הקשר בין קורי ליהודים לא תם אחרי השואה. מייד אחרי המלחמה חזרה קורי לביתה שאותו הפכה למקום מגורים ליהודים ניצולי שואה ולאנשים ששרדו את המלחמה. קורי אף הסכימה לארח בביתה הולנדים ששיתפו פעולה עם הנאצים, והביעו חרטה על מעשיהם. קורי סלחה למשתפי הפעולה ואמרה כי "אלוהים יעניק לנו את האהבה להיות מסוגלים לסלוח לאויבינו".

      32 שנים אחרי השואה המשיכה קורי להקדיש את חייה בהטפה על אמונתה באהבת האדם, תוך כדי נסיעה ל?60 יעדים שונים בעולם לצורך כך. בדצמבר 1967 היא הוכרה כחסידת אומות עולם ונטעה עץ עבור משפחתה בשדרת חסידי אומות העולם ביד ושם.

      קורי כתבה עשרות ספרים, והבולט שבהם היה "המחבוא" שיצא לאור ב?1971 והפך לרב מכר. בעקבותיו הגיע גם הסרט "המחבוא", המתאר את החיים בבית המשפחה. ב?1978 היא עברה שבץ מוחי, ומתה חמש שנים מאוחר יותר, כשהיא בת 91.

      אפילו לעץ שלהם יש ייחוד

      העץ שנטעה ביד ושם, אף על פי שהוא ממוקם סמוך לכיכר גטו ורשה, שבה נטועים עצי חרוב איתנים וגדולים, נותר קטן ולא מפותח. תיירים ששמעו על סיפורה של קורי מגיעים לשדרת חסידי אומות העולם ומחפשים את העץ שלה. השאלה הנפוצה ביותר היא למה דווקא העץ שלה נשאר קטן. התשובה היא כי העץ הפך לסמל לצניעותה הרבה ונמיכות הקומה שבה נהגה עם עצמה כל חייה. כך שאפילו לעץ שלה יש ייחוד.

      השנים חולפות. דומה כי זכרה של המשפחה עלול להישכח, ואת סיפור המשפחה, כמו סיפורי הצלה אחרים, יש להנציח בדרכים חדשניות. על זה בדיוק חשב אוונס כשהגיע דרך מקרה לפרק זה בחייו, שאותו הוא מכנה "הרומן שלי עם טן בום".

      אף על פי שאוונס מגדיר את עצמו נוצרי, הוא נולד לאם יהודייה, ומכאן נובע החיבור שלו לנושא. "אני בן לאמא יהודייה שנרדפה בשל דתה", הוא אומר, "וחשתי צורך לסגור מעגל בהקשר הזה. כמו כן, אני מאמין שזו היתה יכולה להיות אחת ממשאלותיה של קורי. עבורי זוהי עדות מכריעה לאהבת אלוהים את העם היהודי".

      לדבריו, "ההשקעה שלנו במוזיאון היא השקעה לא מעטה אך מספקת. אנו מספרים את הסיפור שלה בכל הזדמנות רלוונטית. יתר על כן, השקענו באתר אינטרנט שמביא את המוזיאון לכל גולש. אני מזמין אתכם להיכנס לכתובת tenboom.com המביא את סיפור המשפחה ואת סיפורו של הבית בצורה מפורטת וויזואלית מאוד".

      לדברי שטיינפלד, "אין ספק שלא מצאנו את כל מצילי היהודים ויש סיפורים שכנראה לעולם לא יסופרו. אנחנו ממשיכים בעבודת התחקיר והמחקר וגובים עדויות של מאות אנשים. יש מצילים שמעולם לא סיפרו לאיש על מעשיהם. יש כאלה שקשה להם להתמודד עם העבר. אנחנו מכירים בכל שנה קרוב ל?500 חסידי אומות עולם, וברור לנו שיש עוד סיפורים שיישארו עלומים לעד".