שינוי, אבל לרעה

במהלך ביקור באירן, באוקטובר 1993, הוזמנתי לבקר באחד ממוזיאוני המהפכה בבירה, טהרן. מארחי האירני דאג להבהיר לי כי בחירת המבנה אינה מקרית: מדובר היה בשגרירות מצרים בקהיר, שנסגרה על ידי שלטון האייתוללות בתקופה שלאחר חתימת הסכם השלום בין מצרים לישראל. אירן אף לא חסכה במאמצים כדי להפגין את סלידתה ממצרים של מובארק. היא שינתה את שמו של הרחוב שבו מוקמה השגרירות המצרית לשם רוצחו של אנואר סאדאת, חאליד איסלאמבולי.

בינתיים עובר המזרח התיכון טלטלה רצינית, ומצרים משנה פנים. ל"אביב העמים הערבי" ניחוח כה משכר, עד כי הידיעה מ-6 באפריל עברה כמעט בלי שנרגיש: שר החוץ המצרי, נביל אל-ערבי, בישר כי ארצו מבקשת לפתוח דף חדש ביחסיה עם אירן. הידיעה קילקלה קצת את הסיפור על העידן החדש בעולם הערבי. ואולי בגלל זה היא הוצנעה?

ההחלטה על חידוש היחסים עם טהרן היא השינוי הראשון הרציני של מדיניות החוץ המצרית מאז הדחתו של הנשיא מובארק. קהיר רוצה היום להיות "בסדר עם כולם", כולל אירן, תוך הפגנת ביקורת כלפי ישראל, שעימה היא משמרת את יחסיה.

מצרים החדשה גם שלחה לדמשק את ראש השירותים החשאיים החדש שלה, מוראד מעוואפי. תזכורת: מאז רצח ראש ממשלת לבנון רפיק אל-חרירי ב-2005, ציננה קהיר את יחסה כלפי דמשק. כעת יכולים גם ראשי חמאס להגיע לבירה הסורית דרך קהיר. העולם הערבי-מוסלמי משנה פנים. בזמן שמדינות המפרץ, ובראשן סעודיה, אינן מסתירות עוד את סלידתן מטהרן (ויקיליקס דאג גם להוציא אותן מהארון), מצרים החדשה אינה נרתעת כבעבר מציר הרשע טהרן-דמשק-עזה.

וושינגטון לא אוהבת את ההתפתחויות האלו. היא מבינה כי מדובר ב"ארגון מחודש" של מדיניות החוץ המצרית במהלך שעלול לחזק את אירן. נזכיר כי רק לפני חודשיים גם בוושינגטון היה מי שמחא כף לדמוקרטיה המצרית המבטיחה.

ובכלל, חג החירות שלנו יכול היה השנה להיות חג החירות של כל מדינות האזור, אלמלא המצב במצרים שבו הרוחות סוערות והצבא שולט; בלוב, שם עדיין לא ברור מהן מטרות המלחמה, מי הם באמת המורדים ומהן כוונותיהם; בסוריה, שם קיים חשש אמיתי ממרחץ דמים ומאנרכיה למחרת עידן אסד; בתוניסיה, שבה המצב הכלכלי הולך ומידרדר; ובבחריין, שם כוחות סעודיים שולטים ברחובות. שלא לדבר על תימן, שם סניף אל-קאעידה המרכזי בעולם רואה אפשרויות התפתחות מבטיחות באופק.

המשבר הכלכלי החמור שפרץ לפני שלוש שנים זירז את ירידת ההמונים בעולם הערבי לרחוב. פחות מכך הכמיהה לדמוקרטיה. המצב הכלכלי במדינות הסוערות רק מחריף. למערב אין היום יכולת כלכלית ל"תוכנית מרשל" חדשה עבור הערבים, נוסח שיקום אירופה ב-1947. כל זה מבטיח לנו גל נוסף של מהומות חדשות, אלימות יותר ואופטימיות פחות. הקיצונים, עם נציגות בכל מדינה ערבית, רק ממתינים להיקרא לדגל.