קושיות של אחרי החג

האיום המרחף מעל עם ישראל בפסח הזה, הוא שבספטמבר תוכרז מדינה פלסטינית חד-צדדית וכולנו נהיה משועבדים לחמאס.

הבן המתחכם מן ההגדה שקראנו שואל מה הממשלה עושה, כדי לפעול לסיכול רוע הגזירה על ידי מסע שכנועים ותחנונים אצל מנהיגי העולם. הרשע שואל בהקנטה: לא אמרתי לכם שזה מה שיקרה אם נתניהו לא יקדם את המו"מ? ואילו הבן שאינו יודע לשאול אינו שואל שום דבר אף פעם, כי הוא בטוח שכל התשובות נמצאות בכיסו, ושאף אחד לא יכול לחדש לו כלום. הוא כבר החליט שחייבים להקים לפלסטינים מדינה - ושום מציאות לא תצליח לקלקל לו את החלום. רק התם שואל: למה ישראל אינה מגיבה על הכרזה חד-צדדית של הפלסטינים, בהכרזה חד-צדדית משלה?

בעידן שבו ממשלת ישראל התרגלה למדיניות של תגובות בלבד, נחוצה מידה של תמימות כדי לצפות ממנה פתאום ליוזמה אקטיבית. ראש הממשלה אמנם דיבר, בברכתו לציבור הישראלי לרגל חג הפסח, על חירותו של עם ישראל ועל זכותנו להגן על עצמנו. "אם אין חירות - אין קיום", הוא אמר, אבל רק הבן התם מסוגל לחשוב שהחירות הזאת אינה מסתכמת בכיסוי שמי ארצנו בכיפות ברזל למיניהן. ורק הבן התם מסוגל, בשכלו הישר והתם, להבין שסיפוח שטחי יו"ש הוא הדרך היחידה להציל אותנו ממדינת חמאס בלב הארץ.

הבן החכם לוקה, מרוב התחכמות, בקיבעון מחשבתי לגבי הסטטוס המשפטי והתקשורתי של השטחים הללו. הבן הרשע ממשיך לזעוק נגד "הכיבוש", אף שהוא יודע כי ב-1967 לא היו שטחי יהודה ושומרון שייכים למדינה ריבונית - וכי על כן המשפט הבינלאומי אינו רואה בישראל "מדינה כובשת". יש הגדות של פסח שבהן מצויר הבן הרשע כסוג של נבל מכוער, אבל לפי הטקסט מתבטאת רשעותו בעיקר בהתנשאות. שאינו יודע לשאול פשוט אינו יודע איך לשאול, מפני שברור לו מששת ימי בראשית כי חייבת לקום מדינה פלסטינית בין הירדן לים התיכון - וכי כל תוכנית שלום אחרת אינה ריאלית.

20 השנים האחרונות אמנם הוכיחו שמסירת שטחי יו"ש לשליטת הטרור הפלסטיני מביאה לשני העמים רק עוד סבל ועוד שפך דם - אבל לשאינו יודע לשאול פשוט אין, במלאי שלו, סימני שאלה. "מה זאת?" שואל הבן התם. ומתכוון: מה הפסיביות המדינית הזאת? מה הפחד הזה מלהכיר בשייכותנו הטבעית, ההיסטורית, לחברון ולבית אל? ומה החרדה המשתקת הזאת מפני עמידה על זכותם של אזרחי ישראל לשלום ולביטחון? וגם התם יודע כי ביהודה ובשומרון מתגוררים מיליוני ערבים, וכי החלת הריבונות הישראלית שם תהיה כרוכה בדיונים מעמיקים ומורכבים על מעמדם של תושבי הקבע שביניהם ועל פתרון בעיית פליטי 1948. אם הוא לוקה בתמימות יתר, אולי מוטב שנלקה בה כולנו. ובלבד שנזכה לחירות.