גם הגראד שנורה לעבר אשדוד ביום שבת אינו יכול להסוות את העובדה שעוד סיבוב של שיחות עקיפות עם חמאס הסתיים בהסכמה בעל פה בדבר שורה של קווים אדומים. לא ירי רקטות, לא מתקפות אוויריות ולא סיכולים ממוקדים. פצמ"רים שאינם גורמים להרג ייענו בפגיעות לא דרמטיות במטרות בעזה. עד להתפרצות הבאה.
מצד אחד - אנחת רווחה. מצד שני - הכל מבקרים. ליברמן רוצה לחסל את חמאס, אחרים רוצים מבצע מרתיע, ומי שבידיו היכולת להכריע, כפי שהדבר קורה בדרך כלל, זהיר יותר, גם אם הוא יודע שהפתרון הנוכחי הוא טלאי זמני, במקרה הטוב.
מה אפשר לעשות חוץ מלממש את חלומותיו של שר החוץ? לא מעט. נעשו בשנים האחרונות טעויות לא מעטות, וחלק מהן כבר אינו ניתן לתיקון, אבל אין זה בלתי אפשרי למזער נזקים ולהוביל לכיוון שונה.
מאמץ להגיע לחיים סבירים
היתה זו טעות מצד ממשל בוש ללחוץ על ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, להסכים להשתתפות חמאס בבחירות ב-2006. לפי הסכם הביניים עם אש"ף מ-1995, לא יכול היה ארגון כחמאס, המסית לשימוש בטרור, להשתתף בבחירות הדמוקרטיות. בוש היה במסע למען עידוד הדמוקרטיה בעולם והיה משוכנע כי שיתוף חמאס הוא מעשה דמוקרטי.
שרון, שלא האמין כי קיים הבדל של ממש בין פתח לחמאס, לא נאבק בתכתיב האמריקני. כך קיבלנו את חמאס כשחקן לגיטימי במערכת הפלשתינית, וכך נחשפנו לטענות נגדנו, כשממשלת ישראל לא היתה מוכנה להכיר בממשלה משותפת לחמאס ולפתח.
המצב שנוצר היה בלתי צפוי במידה רבה: הממשלה המשותפת התפרקה. העימות בין חמאס לפתח הגיע לשיא ביוני 2007, כשחמאס השתלט על עזה, השתמש באלימות קשה נגד בכירי פתח וגירש רבים מהם. מאז הוא מתנהג כמי שמוכן לשכון בעזה לבדה עוד שנים רבות, מתנגד לעריכת בחירות נוספות, אינו מכיר במנהיגות הרשות ומתגבר על ההגבלות שישראל השיתה על עזה באמצעות מאות מנהרות. חמאס הפך לעובדה שלטונית בעזה, גם אם הוא מפוצל בין הנהגה מדינית לצבאית, וגם אם שליטתו במיליציות האיסלאמיות הקיצוניות עוד יותר - אינה מלאה.
כיום הדרך הסבירה לטפל במצב שנוצר, מלבד השגת הפסקות אש זמניות, היא ניסיון להגיע להבנות רחבות יותר עם חמאס. אין מדובר במשא ומתן מדיני אלא במאמץ להגיע לחיים סבירים, עזה לצד ישראל, עד שישתנו הנסיבות. ישראל יכולה בהחלט להסיר מעל עזה את המצור, או מה שנותר ממנו, להכיר בממשלה משותפת לחמאס ולפתח, בתנאי שזו תתחייב להימנע מאלימות נגד ישראל, ולפתוח מחדש את המו"מ על שחרורו של גלעד, מתוך מגמה להגיע להסכמה בסלע המחלוקת הקשה ביותר - המקום שאליו ישוחררו חלק מן האסירים.
ישראל אינה צריכה לוותר על שטח, היא אינה צריכה לוותר על עקרונות, ולא לקיים מו"מ מדיני עם חמאס. כל מה שהיא צריכה לעשות הוא להכיר במציאות שנוצרה ולהתאים את מדיניותה למציאות, אלא אם כן יתברר שחמאס אינו מוכן למלא את חלקו בהבנות אלו. זהו מהלך שגם הרשות מעוניינת בו, והוא עשוי להפוך את הפסקת האש החדשה לממושכת יותר ולאפשר, לעתיד לבוא, יצירת כתובת פלשתינית אחת, מבחינתנו.