קצת אחרי השריקה האחרונה, זו שהטריפה אלפים בהיכל נוקיה הגועש ושלחה את מכבי תל אביב לפיינל פור בברצלונה, עמדו ילדיו של הקפטן הצוהל דריק שארפ ושאלו אותו בעצב: "אבא, למה לא שיחקת?"
דריק התבונן בהם. "אני כבר מבוגר", הסביר, "ולא כולם יכולים לשחק".
"הם לא רצו לשמוע אותי, הם היו מאוד מאוכזבים. ברור שיש לי תמיד רצון לעלות למגרש ולשחק, ואני תמיד מוכן ומחכה לתורי. אבל אני לא אחד שישחה נגד הזרם. מצאתי דרך לעזור ולתרום מהספסל. לכל שחקן יש את הגאווה שלו, ומה שמביא לי את הגאווה זה לא הדקות או הנקודות, אלא הניצחון". אחר כך הוא הצטרף לחברים הצוהלים שנסעו לאכול ב?"206". לפנות בוקר אמר שארפ לילה טוב אחרון לצ'אק אידסון וחזר הביתה, עייף אך מאושר.
דריק לאנוריס שארפ, הקפטן הבלתי מעורער של הצהובים זו העונה השישית, יחגוג באוקטובר יומולדת 40. את 15 השנים האחרונות בילה במכבי, והדבר שהוא הכי ישמח לעשות בעולם זה להניף בעוד 20 יום את הגביע האירופי השישי בתולדות המועדון והרביעי בחייו. כן, גם אם הקואוץ' דיוויד בלאט לא ייתן לו אפילו דקה על הפרקט, או אפילו את הזכות לזרוק פעם אחת מהקו ולמלמל שם את המלמול הנצחי שלו, שאת תוכנו הוא עדיין לא מוכן להסגיר, "רק אחרי שאפרוש".
עוד יש בו רעב למשחק, בא לו לדפוק שלשות מכל מקום במגרש. אבל הוא גם יודע שבגילאים האלה בודדים השחקנים שממשיכים להיות פעילים. "אני מקווה להמשיך לשחק כל עוד הגוף שלי מאפשר זאת. בינתיים אני מרגיש נהדר, בלי עין הרע. אין לי מחשבות על פרישה. בכל 15 השנים שלי במכבי לא היה רגע אחד שחשבתי לעזוב, ומעולם לא אמרו לי שרוצים שאלך. כל מה שרציתי תמיד זה פשוט לשחק כדורסל. לא היה לי מושג שגם בגיל 40 אני עוד אשחק ואתאמן כל יום. אני בכלל לא חושב על סיטואציה שמכבי תבוא ותגיד לי לתלות את הנעליים. וואו, זה נראה לי כל כך רחוק. בטח שאני לא מדמיין את עצמי משחק בקבוצה אחרת. יש לי עוד שנתיים לשבור את השיא של מיקי ברקוביץ' בקבוצה (17 שנים), ואני חושב שזה אפשרי".
למרות דקות המשחק המתמעטות, שארפ לא נכנס למרה שחורה. להפך, כמעט בכל התמונות שלו הוא מחייך. "השגתי בקריירה שלי את כל מה שיכולתי לחלום עליו. זכיתי באליפויות רבות ובגביעים. פגשתי המון אנשים נהדרים. אפילו את אשתי הכרתי כששיחקתי במכבי. מה רע לי?"
האוהדים, מצידם, מרעיפים עליו אהבה. לא שוכחים לרגע את הנשמה ואת הלב שהוא נותן לקבוצה. במשחקים שבהם מכבי מובילה בדקות הסיום בהפרשים גדולים, הם פוצחים כאיש אחד בשירת "דריק שארפ עולה עולה עולה", למנגינת הפזמון של "קרנבל בנח"ל", ואינם מרפים עד שבלאט מעלה אותו למגרש ונותן את האות לפתיחת הקרנבל. אחרי שהוא נכנס, כל השחקנים משחקים בשבילו: מנסים להעביר אליו את הכדור כדי שיוסיף עוד כמה נקודות לרזומה העשיר.
אנחנו שואלים מי יוכל לרשת אותו כשיפרוש. שארפ מושך בכתפיו. הוא פשוט לא מסוגל לחשוב על הרגע הזה.
ובכל זאת.
"מי שמזכיר לי את עצמי, בתשוקה, בשיגעון, זה גיא פניני. הוא משוגע אמיתי. כשהוא נכנס לקרב הדחיפות עם ג'רמיין ג'קסון ממכבי חיפה, נזכרתי שאני עשיתי את אותם דברים עם אבישי גורדון. יש לו אופי, הוא מכניס את כל ההיכל לאנרגיה מטורפת. הוא אפילו יודע לשלוח את הרגל קדימה בזמן שהוא זורק מהשלוש, כדי לסחוט עבירה".
בבית הפסטורלי שלו בהרצליה ב', ההיפך הגמור מנוקיה הגועש, שארפ מקבל אותנו, איך לא, בחולצה צהובה ומכנסי טרנינג כחולים. פתאום הוא לא נראה כל כך נמוך כמו על המגרש, כשהוא עומד ליד נפילים בגובה שני מטר.
זה בית גדול עם כמה מפלסים, אבל מכבי נמצאת בכל פינה. אפילו השיש במטבח כחול. בחצר ניצב, איך לא, סל גדול מפלסטיק, על עמוד. הילדים בבית הספר ובגן: די.ג'יי (דריק ג'וניור) בן ה?14, בנו מנישואיו הקודמים, ושלושת ילדיו מנישואיו הנוכחיים לטינה - גבריאל (9), עמנואל (7) ומאיה (4). דריק יושב על הספה בסלון ומקפל כביסה עם טינה, אישה דקת גיזרה וגבוהה מאוד. בעברה היתה בעצמה שחקנית כדורסל בכמה קבוצות ישראליות, וכיום היא מקדישה את זמנה לבית ולילדים.
שארפ אומר שלא ראה שום סרט שהקבוצה לא תופיע לפיינל
פור, אבל גם לא שיער שהזזת הגמר מערב יום הזיכרון תהיה בעייתית כל כך. "לפני 18 שנה, כשבאתי לארץ, לא ידעתי בכלל מה זה יום הזיכרון. לא אמרו לי מה צריך לעשות בצפירה. רק כשהגעתי למכבי הבנתי שכל המדינה עוצרת למשך שתי דקות - וזה לא משנה אם אתה נוהג, אוכל או עושה כל דבר אחר. אני נמצא כאן כבר כל כך הרבה שנים, אז אני מרגיש את האנשים. אני יודע מה היום הזה אומר בשביל כולם, וזה יותר חשוב מהכל. השחקנים הישראלים בקבוצה, אלה ש'באים מבפנים', מבינים עד הסוף את משמעות היום, אבל גם הזרים הפנימו את הנושא. זו לא סתם קלישאה שאנשים הקיזו דם, יזע ודמעות, נלחמו ונהרגו בשביל שנוכל לחיות כאן. כדורסל זה רק משחק. אי אפשר בכלל להשוות בין הדברים".
"סופו - רגיש עם לב ענק"
הוא נולד ב?1971 באורלנדו. לישראל הגיע בגיל 22, לא לפני שסיים תואר ראשון בסוציולוגיה במכללת דרום פלורידה. שיחק במכבי חדרה מלאומית ב' ובבית"ר מגדל העמק, שם הפציץ בשני משחקי שמינית הגביע נגד מכבי תל אביב לא פחות מ?62 נקודות. מכבי, כמו מכבי, מיהרה לקטוף אותו אחרי שהבינה שעדיף שהצלף הנמוך, רק 1.83 מ', יהיה בשורותיה. דווקא פיני גרשון, אז מאמן הפועל ירושלים, אמר על ההחתמה שלו שהוא בכלל שחקן של לאומית ב'. שמונה שנים אחר כך, כששארפ חולל את "נס ז'לגיריס" עם השלשה המיתולוגית והעלה את הקבוצה לפיינל פור בתל אביב, המאמן הצבעוני כבר שכח את מה שאמר. במידה לא מבוטלת הקליעה הזו הצילה לגרשון ולעוד כמה אנשים את הקריירה.
בזכות נישואיו לישראלית קיבל שארפ אזרחות מקומית, מה שאיפשר לו גם לשחק בנבחרת. הוא הפך לשומר הכי טורדני ולוחץ באירופה, אחד שנדבק בזריזות רגליים אל רכזי הקבוצה היריבה עד שהם נופלים מותשים, וגם הראשון שמתאבד על כל כדור אבוד על הפרקט. בין ינואר 2000 לאוקטובר 2008 רשם רצף חסר תקדים, כשלא החמיץ אפילו הופעה אחת ב?195 המשחקים של מכבי בגביעי אירופה. היום זה כבר סיפור אחר לגמרי. לאורך 20 משחקי היורוליג של העונה האחרונה צבר שארפ רק 18 דקות על הפרקט וקלע שש נקודות בלבד. לפעמים בכלל נראה שהוא עוזר מאמן שלישי מעמדת הספסל שלו, הצמודה לכיסאותיהם של עוזרי המאמן, גיא גודס ואבי אבן.
"כן, אני לוחש להם דברים תוך כדי משחק. אם מישהו נראה עייף, או נקלע לבעיית עבירות, אני רק מוודא שהם לא יפספסו את זה. לפעמים המאמנים שקועים כל כך בתוך המשחק, שהם יכולים להחמיץ פרט כזה או אחר. אני מכיר את דיוויד, אם הוא בטעות יפספס דבר כזה הוא יתחיל להשתגע אחרי המשחק וישאג 'למה אף אחד לא אמר לי את זה? תגידו, מה אתם עושים כאן?'"
רבים נזכרו השנה בקבוצה של תחילת העשור הקודם, עונת 1999/2000, שהחלה שושלת מפוארת ושלוש זכיות בגביע האירופי הנכסף בתוך חמש שנים. קבוצה שהגיעה כאנדרדוג משום מקום ואף אחד לא ממש ספר אותה, והיא ניצחה בזכות ההגנה הקטלנית שלה. שארפ דווקא לא רואה דמיון. "היחידים שהיו אז במערכת ונמצאים גם היום הם דיוויד בלאט ואני. אני לא חושב שהשנה היינו אנדרדוג. שיחקנו טוב והיינו עקביים. בלאט מאמן טוב יותר ואדם טוב יותר משהיה בקדנציה הקודמת. כמו ששחקנים משתפרים עם הזמן, כך גם מאמנים. הוא יותר מנוסה, תמיד מחפש ללמוד. בקדנציה הקודמת הוא לא קיבל הזדמנות הוגנת. הקהל לא מספיק העריך אותו. עובדה שהוא עשה כל כך הרבה מאז שעזב. הבעיה היא שתמיד מאשימים את המאמנים, גם כשהדברים לא קורים באשמתם. רק מעטים מקבלים הזדמנות אמיתית. ז'ליקו אובראדוביץ' מאמן את פנאתינייקוס כבר 12 שנה, וזה בכלל לא משנה אם הקבוצה זוכה ביורוליג או עפה בשלב הראשון. הוא מקבל את הכבוד המגיע לו, מאמינים בו. בלאט יכול להפוך לאובראדוביץ' של מכבי, יש לו את האופי הדרוש, וזה בהחלט מגיע לו".
הוא מדבר על בלאט, ומחייך. "אתם יודעים שהוא כועס עלינו גם כשאנחנו מובילים ב?40 הפרש ומאבדים כדור? השחקנים פשוט לא מצליחים להתרגל לזה. הוא מאמן עד השריקה האחרונה, וזה הופך אותו למה שהוא, הוא לא מוכן שנוותר על שום כדור. אני דווקא מתחבר לגישה הזאת. אני מסביר לחבר'ה שלא ייקחו את הדברים באופן אישי".
שארפ מספר שלפני המשחק הרביעי והקובע נגד קאחה לבוראל ויטוריה, אותו משחק שבו פירקה מכבי את אלופי ספרד במחצית השנייה, השחקנים הגיעו לחדר ההלבשה חדורי רוח קרב. "אנחנו תמיד באים לשם ומתחילים להתכונן למשחק. לפני המשחק הזה דאגתי מאוד, בגלל הפציעה של דורון פרקינס. לא חשבתי שניפול מבחינה פיזית, אבל האמוציות היו מאוד חזקות. יש הרבה רצינות, משמעת, תדריכים, ויש גם את הרגעים האלה שאנחנו מלהיבים את עצמנו. אנחנו שרים, למשל, את 'הו, הו, הו' ו'הנה זה מגיע', שהקהל שר לנו במשחקים. הישראלים, טל בורשטיין, יניב גרין וליאור אליהו, שהוא ראפר בלתי רגיל, שמים הרבה פעמים שירים של שלמה ארצי. את ג'רמי פארגו לא הייתי לוקח אפילו לחבורת זמר מקומית".
המשחק הזה נגד ויטוריה, הוא אומר, היה תעודת הבגרות שלהם. "הוכחנו בו איזו קבוצה גדולה יש לנו. ניצלנו את ההיעדרות של דורון, וכל אחד נתן מעצמו עוד קצת. בכלל, מתחילת השנה ידענו שנהיה יותר טובים מבעונה שעברה, אבל אחרי שהתחלנו לפרק יריבות התחילה מחשבה שזה אולי בגלל שהן חלשות. רק כשניצחנו גם משחקים קשים וצמודים, גם כשלא קלענו הכי טוב, הבנו שזה התחבר. שהכל מגיע מההגנה. הבנו שמשהו מיוחד קורה פה השנה, משהו מאוד חיובי ונכון".
אחרי משחקים, שארפ נצמד לסופוקליס סחורצאניטיס, הענק היווני שהגיע לתל אביב עם מוניטין של בחור בעייתי. הקפטן ממש אימץ אותו, ובמשחקי חוץ הם חולקים את החדר במלון. "לפעמים אנחנו מבלים ביחד, רואים טלוויזיה, צוחקים. יש לנו הרבה שיחות על החיים. הוא נראה מפחיד רק בגלל שהוא גדול, אבל למעשה הוא בחור חביב ורגיש, עם לב ענק. הוא לא נפתח בקלות לאנשים, וזה בסדר, אל תשכחו שהוא הגיע למדינה חדשה שהוא לא מכיר בה אף אחד. הדברים האלה לוקחים זמן, לא כל אחד מתחבר בקלות. בקבוצה קיבלו אותו בזרועות פתוחות. דיוויד דיבר איתו הרבה לפני שהחתים אותו, הוא יודע לקרוא אנשים. סופו הבין שהוא בשלב קריטי שיקבע לאן הקריירה שלו הולכת. הוא חושב עכשיו רק על כדורסל, לא על שום דבר אחר".
השחקנים יוצאים הרבה ביחד?
"כן, אנחנו מאוד מחוברים. אוהבים לשיר ביחד, לצחוק, לאכול. יוצאים ביחד למסעדות ולמועדונים. השחקנים הצעירים יוצאים הרבה. צ'אק ואני, ה'זקנים', מצטרפים בעיקר במקרים מיוחדים, כמו אחרי שזכינו בגביע המדינה. בכל זאת, אנחנו צריכים לקום בשש בבוקר בשביל הילדים".
והילדים הם הדבר שהכי מרגש אותו בעולם. "אני חי עליהם, אני ניזון מהם. קם בבוקר, מעיר אותם, מכין אותם לבית ספר, מדבר איתם. למזלי אני לא צריך להכין להם סנדוויצ'ים, כי יש להם ארוחת בוקר מצוינת בבית הספר... אחר כך אני בבית, עוזר לטינה, עושה קניות אם צריך, ואז כבר יש לי אימון.
"אם משהו גורם לי לבכות, זה הילדים. למשל, כשאני נתקל בתמונה ישנה של אחד מהם. או כשאני רואה את הגדול משחק כדורסל, זה מרגש אותי. הרבה פעמים, בחו"ל, אני נתקף רגשות אשמה. אני חושב לעצמי, למה השארתי אותם כל כך הרבה ימים לבד, איך כל העומס נופל על טינה - היא צריכה גם לנקות, גם להכין אוכל, גם לקום אליהם בבוקר, לעשות איתם שיעורי בית, הכל. הרבה פעמים הם שואלים אותה למה אבא כל הזמן טס. למה הוא לא איתנו בבית. טינה מסבירה להם שזאת העבודה שלי, אבל הם ילדים, והם רוצים את אבא בבית. כשאני חוזר, אחרי שלושה-ארבעה ימים, אני מקדיש להם כמה שאני רק יכול. נלחם איתם שיעשו שיעורי בית, מבשל להם. אני מכין אחלה אוכל אסיאתי: עוף עם ירקות, אורז, דבש, סויה. גוד סטאף".
הילדים נולדו כולם בישראל, ולמרות זאת, הבנים לומדים בבית הספר האמריקני ומדברים ביניהם אנגלית. "זה בית הספר הטוב ביותר עבורם. יש להם הרבה חברים שם, ולא מפריע להם שהם יודעים בעיקר אנגלית".
הם מאוד גאים בו. נהנים לצפות מדי פעם בקלטת המשחק עם ז'לגיריס קובנה ב?2004, שבו קלע אבא את השלשה המכרעת, 2.2 שניות לסיום, כפה הארכה, הציל את מכבי מהדחה מביכה - ובדיעבד גם הביא לה את גביע אירופה. "בכל פעם שאני רואה את זה שוב, אני מצטמרר. יש המון רגשות סביב הסל הזה. זה היה נגד כל הסיכויים, אבל זה קרה וצריך להודות לאלוהים. כיום, כשהילדים באים עם טינה למשחקים של מכבי, הם כמעט לא רואים אותי משחק. הם צועקים לי, אבא, תיכנס למשחק. אבל אין מה לעשות. ככה זה".
"לא יודע אם אשאר בישראל"
שארפ מבין עברית ויודע מילים ומשפטים בסיסיים. הוא מסביר לנו, בעברית מתובלת באנגלית, איך למד את השפה: "כשהייתי בחדרה שיחקתי עם ניר אלון. הוא לימד אותי מילים, וככה התחלתי להבין. את השאר למדתי עם הזמן. פשוט דיברתי עם אנשים, גם בקבוצה, ברחוב, ורכשתי חלק מהשפה. מעולם לא הלכתי ללמוד בצורה מסודרת, ולכן אוצר המילים שלי לא משהו".
אנחנו לא מתאפקים ושואלים אותו, בעברית, מה הכי ישראלי בעיניו. הפעם הוא עונה בעברית עם הרבה מבטא: "חומוס, פלאפל, צ'יפס וסלט. אה, וכולם נכנסים ביחד לפיתה".
אז מה תאכל בפסח?
"מצה עם חמאת בוטנים", הוא עונה באנגלית.
בעצם, מה מחבר אותך לישראל, חוץ ממכבי?
"חוף הים, הפארקים, המסעדות, מקומות הבילוי. אנחנו אוהבים לנסוע לירושלים. בכנרת לא היינו, זה רחוק... בקיץ, כשיש זמן, אנחנו בדרך כלל נוסעים לארה"ב. היי, שם נולדתי וגדלתי. אנחנו הולכים שם לסרטים עם הילדים, עושים טיולים, עושים חיים".
כשאתה מסתובב ברחוב, המעריצים מטרידים אותך?
"שטויות, התרגלתי. לכל אחד יש משהו להגיד לי, ככה זה כאן. אנשים מדברים איתי כאילו אני חבר שלהם שנים. אומרים לי, 'הי דריק, מה עם סופו? מה עם הפיינל פור? יהיה קשה? יהיה גביע?' כל הזמן שאלות. אני עונה להם בעברית. כשאני הולך לסופר אני כבר יודע שמחכה לי שיחה עם הקופאיות".
מה אתה מעדיף, ספר או סרט טוב?
"אני אוהב את שניהם. ממש עכשיו סיימתי לקרוא ספר על מייקל ג'ורדן. אני מאוד אוהב ביוגרפיות. כשיש לנו זמן אנחנו אוהבים לראות ביחד סרטים בטלוויזיה. אני רואה הכל - כדורסל, דרמות, מתח. בדיוק לפני כמה ימים ראינו את הסרט 'שלושת הימים הבאים', סרט מתח מצוין עם ראסל קרואו. לקולנוע אני לא מספיק להגיע, אלא רק כשאנחנו בארה"ב עם הילדים".
אחרי שתפרוש, תישאר בישראל או תחזור לארה"ב, כמו אחרים בעבר?
"בכנות, אני עוד לא יודע. כרגע אני בקורס מאמנים בווינגייט, ויש לי תואר בסוציולוגיה, כך שיש לי גם אופציה לעבוד בעבודה סוציאלית בארה"ב. אני לא רוצה לסגור שום דלת. ההעדפה הראשונה שלי היא לאמן ברמות הגבוהות, אבל גם ללמד ילדים לשחק ולראות אותם מתפתחים נשמע לי נפלא".
אם תישארו כאן, די.ג'יי יצטרך להתגייס לצה"ל בעוד ארבע שנים.
"כן, זה ברור לי לגמרי. אנחנו מדברים על זה. הוא אומר לי, 'אבא, אני אצטרך ללכת לצבא', ואני אומר לו: ברור. אני לא חושב שהוא יהיה קרבי, נראה לי שהוא יהיה ספורטאי מצטיין. הוא שחקן כדורסל, משחק בבני הרצליה. אבל כרגע אני עוד לא דואג מזה".
הילדים חוזרים הביתה, אבל אבא צריך עוד מעט לצאת לאימון. ביציאה מהבית הוא פתאום מזמזם לעצמו, בעברית, את שיר האוהדים "הנה זה מגיע, תנו לדריק להניף את הגביע". כשיגיע לנוקיה יתבשר, עם חבריו לקבוצה, שיש פיינל פור. הוא חולם להניף את הגביע בברצלונה, אולי אפילו העביר את הרגע הזה בראש, אבל הוא נזהר מלדבר על זה. "קודם כל צריך להגיע לגמר, ובשביל זה צריך לעבור את ריאל מדריד. זאת קבוצה מצוינת, לא יהיה לנו קל, אבל אנחנו באים לנצח. אנחנו מאוד רעבים ומחוברים, ונילחם עד הסוף. ואם נגיע לגמר, אני מבטיח לכולם שניתן שם קרב שחבל על הזמן. גם אם הלייקרס היו שם היינו נלחמים כדי לנצח".
למרות שאינו משותף בכל המשחקים, שארפ אומר שהוא חושב על דברים שהוא יכול לעשות על המגרש. הוא היה מאוד רוצה לקלוע זריקה חשובה, למשל. לנצח שוב את המשחק עבור מכבי. "שאראס, אנתוני פארקר, ניקולה וויצ'יץ' ועוד רבים ששיחקו איתי כאן בעבר כבר בירכו אותי שעלינו", הוא מספר, ופתאום הוא עוצר. "הם חסרים לי. שאראס, ניק, מייסיאו באסטון, נדב הנפלד. ופארקר - הוא השחקן הגדול ביותר ששיחקתי לצידו. הוא הביא למגרש את
החבילה המלאה. הוא ידע לעשות הכל. הוא גם אדם מדהים, איש משפחה. אנחנו חברים טובים עד היום".
מה עם מוני פנאן? אתה מתגעגע אליו?
"אני מתגעגע אליו מאוד, כשאני רואה משחק ישן, או כשהבן שלו רגב מעלה תמונה שלו לפייסבוק. יש הרבה סיטואציות במכבי שאנחנו אומרים, 'בטח מוני היה אומר עכשיו ככה, או עושה ככה'. אני חושב עליו כמעט בכל יום".