פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      צופן דה וינצ'י, הגירסה היהודית

      דניאל לוין, משפטן יהודי?אמריקני, הוקסם ממנהרות הר הבית והסיפור על מנורת המקדש . בעקבותם, הוא כתב את הרומן "הגחלת האחרונה", שמספר על ניסיונותיו של סאלח א?דין להשמיד את המנורה, ואת מאבקם של שני חוקרים ערמומיים במזימה

      ממש כמו סבו, המופתי הירושלמי חאג' אמין אל חוסייני, היה נכדו, סאלח א?דין, הקרוי על שם המנהיג המוסלמי הנודע, אחוז דיבוק לגלות ולהשמיד את השריד האחרון למקדש שעמד פעם על הר הבית - מנורת המקדש. במהלך חייו עשה חאג' אמין מאמצים חשאיים לאתר את המנורה. הוא נעזר בשותפיו הנאצים, ביקר בארכיונים ובמרתפים נשכחים, התעמק בכתביו של ההסטוריון יוספוס פלאוויוס, שהעביר לכאורה את תמיכתו לרומאים, וחשף את "טעותו של טיטוס": מנורת המקדש המקורית, גילה המופתי, כלל לא נתפשה על ידי הרומאים. המנורה שנלקחה שלל היא זיוף והעתק.

      את המנורה המקורית הצליח פלאוויוס עצמו - שרבים טעו בו וראו בו בוגד בעם היהודי - להבריח מבית המקדש ולהחביאה במקום מסתור. פלאוויוס אף פיזר רמזים לכך בכתביו. הסוד הגדול, "טעותו של טיטוס", שטעה בפלאוויוס ושטעה במנורה, עבר לפני מותו של חאג' אמין לנכדו האהוב, סאלח א?דין. זכרון הילדות של סאלח א?דין מניע את העלילה הסוערת, המערבבת בעוצמה גדולה מציאות ודמיון, עלילה אותה טווה דניאל לוין בספרו, "הגחלת האחרונה".

      אייקון וואלה! NEWS רקע שחור (מערכת וואלה! NEWS)

      באיחור של שנתיים, אחרי שכבר תורגם ל?17 שפות, הגיע ספר המאוד רלוונטי של לוין גם אלינו. בהוצאת כנרת זמורה ביתן, שבה ראה אור הספר, כבר הדביקו לו את התואר: "צופן דה וינצי, הגרסה היהודית".

      לוין היהודי?אמריקני הוא בוגר לימודי תרבות יוון ורומא והשתלם בבית הספר למשפטים של הרווארד. בראשית שנות ה?2000 הוא אף שירת את שופטי בית המשפט העליון שלנו בירושלים, כפקיד?יועץ בתחום המשפט הבינלאומי.

      השבוע, בראיון מיוחד ל"ישראל השבוע", לוין נזכר כיצד נולדה "הגחלת האחרונה": "באותם ימים הוגשה לבית המשפט העליון עתירה נגד הוואקף. העותרים סיפרו על טונות של עפר המכיל ממצאים ארכיאולוגיים עשירים שפונו באישון לילה מהר הבית, לחלקו התחתון של אפיק נחל קדרון. תחילה לא האמנתי. יצאתי בעצמי למקום, וכשראיתי ציורי פרסקו עתיקים מתקופת הבית השני וצלבים מתקופת ימי הביניים מנותצים ומפוררים - נולד הרעיון לספר.

      "חשבתי לעצמי: מישהו מנסה לעצב לא רק את ההווה והעתיד, אלא גם את העבר. הנסיון הזה, לשלוט על העבר, לעוות ולמחוק אותו, הנסיון הזה שנגדו מנהלים מאבק שני הגיבורים בעלילה שלי, עו"ד ג'ונתן מרקוס וד"ר אמילי טרוויה, הוא הציר שסביבו נע הספר".

      דרך המחילות

      בסיפור של לוין, שמטלטל את קוראיו בין מחילות הר הבית לבין אתרי רומא העתיקה, מסכנים מרקוס וטרוויה את חייהם במסע אל מקום המחבוא של המנורה. הם אינם מעזים לספר כמעט לאיש את סוד טעותו של טיטוס, שגו'נתן מרקוס, "עלה" עליה עוד בתור סטודנט. איש הרי לא יאמין להם שפלאוויוס הצליח לגנוב את המנורה האמיתית מתחת לאפו של טיטוס. רק חבורת הסטודנטים שהיתה קרובה למרקוס, הכירה את התיאוריה של ג'ונתן מרקוס על פלאוויוס.

      בספר, סאלח א?דין חופר את הר הבית ורותם את כל מנגנון הוואקף לטובתו. הוא משחד שוטרים ומומחים איטלקיים וגם את ז'קלין אוליבייה, מנהלת המרכז הבינלאומי לשימור ברומא, שאמילי היא סגניתה. כשהמשתפי"ם שלו מפסיקים לשתף פעולה הוא רוצח אותם. אפילו את בן דודו, שמנסה לספר לשלטונות הישראלים על מעלליו ולמנוע פיגוע הסחה במתפללי הכותל המערבי, מחסל צלף.

      רק במרקוס ובאמילי סאלח א?דין אינו פוגע. הוא מניח להם להוביל אותו דרך מחילות הר הבית, בתי כנסת עתיקים באיטליה, אנשי דת נוצרים וכתבים עתיקים אל סף יעדו: המנורה.

      באחד השלבים האחרונים של מסעם שולף ג'ונתן מרקוס מגילת קלף שנטמנה לפני שנים רבות בשער טיטוס, ומגיע בעקבותיה אל הקולוסאום ברומא, שם הוא מאתר שם פתח סתרים המוביל למפלסים תת קרקעיים עלומים. כאן מתרחש המפגש עם סלאח א?דין, הלוא הוא שריף לבאג, עמיתו לספסל הלימודים לפני שנים רבות.

      התיאורים בספרו של לוין מזכירים לא פעם את המציאות: אמות המים והחללים העצומים שסאלח א?דין כורה בהר הבית, בנסיון לעלות אחרי עוד רמזים שיובילו אותו אל המנורה, מזכירים את העבודה של התנועה האסלאמית והוואקף במבנה התת?קרקעי של אורוות שלמה. המוסלמים בדורנו הפכו את המקום למסגד, בעקבות שמועה שהיהודים מבקשים להשמישו בעתיד כבית כנסת.

      התסכול של אונסק"ו ורשות העתיקות ב"הגחלת האחרונה", לנוכח המתרחש בהר הבית, וחוסר יכולתם לפקח על הנעשה, דומה למציאות שבמשך שנים אפיינה את הנעשה במעמקי ההר ותסכולה של רשות העתיקות הישראלית, שפעולותיה במקום הוגבלו.

      אפילו הטרמינולוגיה של סאלח א?דין, הרואה בעצם קיומה של המנורה אי?שם במקום מסתרים סכנה להגמוניה המוסלמית על הר הבית, מתיישבת היטב עם הרוח שמנשבת בימינו מהצהרותיהם של בכירי דת מוסלמים כשייח' ראיד סאלח, שייח' עכרמה סברי או שייח' מחמד חוסיין (יורשו), המדברים על מציאות שבה היהודים מטמאים את מוסלמיותה של ירושלים.

      קריאתה הכמעט נואשת של הד"ר אמילי מ"גחלת לוחשת" לנוכח המראות במעמקי הר הבית: 'זה טרור ארכיאולוגי', מזכירה מאוד את קריאותיהם הנואשות לא פחות של אמיר דרורי שניהל את רשות העתיקות, ושל אליקים רובינשטיין, לשעבר היועץ המשפטי לממשלה, שדיבר על "פשע ארכיאולוגי" ו"בעיטה בהסטוריה של העם היהודי", לנוכח הנזק העצום שהוואקף גרם לעתיקות בהר הבית בירושלים.

      גם דמותה של הנזירה ממנזר האחיות ציון, החולק בריכה משותפת וחצויה עם האתר של מנהרת החשמונאים, מזכירה דמות אמיתית, שחיה במנזר זה כיום. מסעם המשותף של ג'ונתן ואמילי על גבי רפסודה מאולתרת ממרתף מנזר האחיות ציון, דרומה, לאורך החומה המערבית של הר הבית, הוא שחזור של מסע אמיתי, זה של צ'רלס וילסון ואנשיו על גבי רפסודה באותו תוואי ב?1862.

      אייקון וואלה! NEWS רקע שחור (מערכת וואלה! NEWS)

      ניצחון בטבור העולם

      חלק מהדמויות בספרו של לוין הן יציר דמיונו וחלק מבוססות על דמויות אמיתיות. את דמותו של אורבייטי, הארכיונאי היהודי הקשיש שמוצאו מן העבדים היהודיים שטיטוס הביא לרומא ושבסופה של העלילה מוצא מותו ליד מנורת המקדש, ביסס לוין על דמותו של אנגלו פאבונצ'לו. "פאבונצ'לו" מספר לוין, "היה יהודי קשיש מרומא שהכיר את הגטו היהודי בעיר כמו את כף ידו. הוא הראה לי היכן היהודים התחבאו מהגסטפו והיכן יהודי רומא אפו מצות לפני למעלה מ?400 שנה.

      לוין מספר עוד, כי פאבונצ'לו שוטט עימו מתחת לרחובות המודרניים של רומא, וסיפר לו שאבותיו הקדמונים מירושלים הוגלו לרומא על ידי טיטוס. "זמן קצר לפני שהספר פורסם חזרתי לבית הכנסת ברומא כדי לפגוש אותו, ואז סיפרו לי שהוא נפטר", הוא אומר בצער.

      עוד דמות שמבוססת על אדם אמיתי היא דמותה של ד"ר אמילי טרוויה, אותה "העתיק" לוין מדמותה של ד"ר סימונה הוגינס, שהדריכה אותו במעמקי ה"דומוס אוריאה", ארמון הזהב ששימש כנראה חדר האוכל של הקיסר הרומאי נירון, והוקם אחרי שריפת הענק שכילתה את מרבית רומא בשנת 64 לספירה.

      לוין אף מגלה כי "אנשים רבים שואלים אותי האם דמותה של גוויית האשה היפה בת 2,000 השנה שהמשטרה האיטלקית מגלה בראשית הרומן, הגופה החנוטה ומשומרת שעל בטנה נמצא כתובת הקעקע: "ניצחון בטבור העולם", היא יציר דמיוני הפרוע, או שניתן היה להגיע לרמות כאלה של שימור בעולם העתיק.

      "ובכן, התשובה היא חיובית. בעולם הרומי העתיק גופות רבות היו נחנטות בדבש, ענבר ושמנים אחרים. הגוויה העתיקה הזאת, שהשתמרה בצורה כה מופלאה היא מטאפורה - רציתי שהקוראים יחושו שהעולם העתיק שאני סוחף אותם לתוכו, עדיין חי".

      יוסף בן מתתיהו, יוספווס פלאוויוס, הוא בעיניך בוגד או גיבור?

      "המטרה הראשונה שלי היא לבדר ולרתק את הקוראים, אבל היסטורית – בהחלט יתכן שפלאוויוס היה המרגל הגדול שקם לירושלים מאז חורבן הבית השני ועד ימי המוסד. רציתי לאתגר את הקוראים עם נקודת מבט שונה מזו שמקובלת".

      "קשר עמוק עם ישראל"

      לפני שכתב את ספרו, לוין ביקר בהר הבית וירד למפלסים התת?קרקעיים שלו: "היה לי חבר אמיץ מהוואקף שהסתכן והדריך אותי שם, למרות שהתוצאות עבורו היו יכולות להיות רעות מאוד. הגעתי לאיזורים שתיירים רגילים לא מגיעים אליהם. למעלה היה חם, למטה היה קריר ודביק. רציתי שהספר יהיה אותנטי ככל שניתן, אבל לא פעם, כשפתחתי ספרים של הסטוריה עתיקה, נתקלתי בתרגום מוזר מלטינית, בהערת שוליים מטעה, או במראה מקום לא מובן. הדברים הללו גירו את דמיוני והסיפור והעלילה התפתחו והשתנו בהתאם.

      "גם הרקע שלי כסטודנט באקדמיה האמריקנית ברומא השפיע, במיחוד על דמותו של ג'ונתן מרקוס. בירושלים אהבתי מאוד את הספרייה במוזיאון רוקפלר, שם נמצאת רשות העתיקות הישראלית. הייתי חייב לשלב סצינה משם".

      לוין אומר שברובד העמוק של הדברים הרומן שכתב, הוא תוקף למעשה את הרביזיוניזם ההסטורי, שאינו דמיון אלא מציאות ממשית ומעציבה. "ממש כפי שחוגים אקדמאיים עסוקים בתקופתנו בהכחשת השואה... וממש כפי שהטאליבן ניתצו והרסו פסל בודהה" בן יותר מ?1600 שנה במיאן, צפונית לקאבול לפני כעשר שנים, מכיוון שהוא הפריע לחוק האסלאם, כפי שהם פירשו אותו, "כך הוואקף הרס בהר הבית את מה שהפריע לו, כדי לשלוט לא רק בסיפור של הר הבית היום, אלא גם כדי לעצב את הסיפור של המקום הזה, בעבר, כלומר לשנות את הסיפור ההסטורי". אלי ויזל, שקרא את ספרו של לוין, אכן התרשם, שהוא "מייצג מחאה ספרותית שנדרשה זה זמן רב נגד הרוויזיוניזם ההסטורי בימינו ובעת העתיקה".

      נראה כי ניסית להעביר בדיוק את התחושה של עבודת השחזור והחפירה הארכיאולוגית.

      "ניסיתי לשזור את התחושה הזאת בספר. לפעמים אני עומד בטיימס סקוור בניו יורק וחושב לעצמי – בעוד כמה אלפי שנים, אולי יהיה כאן שדה ארטישוק. מחשבות כאלה בודאי משנות את הפרספקטיבה". גם העובדה שנחשף כעורך דין לסוגיית הסחר בעתיקות, הותירה את רישומה ב"גחלת האחרונה".

      כשלוין עבד בבית המשפט העליון בירושלים, החלו אירועי האינתיאפדה השנייה ומחבלים מתאבדים התפוצצו ברחובות ירושלים ובבתי הקפה בבירה. "הקשר שלי עם ישראל העמיק, ובמובנים רבים הדבר קיבל ביטוי גם בספר", הוא אומר. "התנדבתי ועודדתי אחרים להתנדב לפרוייקט הארכיאולוגי בעיר דוד, שמאפשר למבקרים, ובמיוחד לבני נוער וילדים לסנן עפר קדום ולגלות ממצאים הסטוריים בעלי ערך. אין דרך טובה יותר עבור ילדים, להתחבר להסטוריה מאשר לגעת בה באופן כזה".

      המקדש היהודי הוא סיפור להסטוריונים מחקרים ומותחנים בלבד, או שהחלום לבנות את בית המקדש השלישי הוא לגיטימי גם במציאות של היום?

      "סיפור המקדש היהודי עוצמתי מדי בכדי שישאר נחלת ההיסטוריונים בלבד. אני חושב שלמקום הממשי הפיסי, לאבנים, יש משמעות. אני חושב שהספר שלי מבהיר זאת - אותן אבנים שבורות מסמלות המשכיות, תקווה וגם גאולה אישית, שההסטוריה יכולה להציע".

      אילו תגובות קיבלת על הספר מרחבי העולם.

      "קיבלתי המון תגובות, גם ממוסלמים מודרניים במקומות כאינדונזיה או סרביה. בעבור רבים - זה מותחן בלבד. אבל אני שמח שלצד הבידור, הצלחתי להעביר לאנשים גם משמעות ותוכן. היסטוריה היא שברירית וניתן להעלות אותה באש, אבל דרושה רק גחלת כדי להצילה מכליה".