לא הכרתי את ג'וליאנו מר-חמיס. מעולם גם לא ראיתי את ההצגות שהתיאטרון שלו בג'נין העלה. למרות שהייתי רוצה. ככה, פשוט, להושיט את הדרכון בגבול, להתיישב בכיסא התיאטרון, במדינה השכנה, ולצפות בהצגת התיאטרון של מר.
לא הכרתי את ג'וליאנו מר, אך מותו מסב לי עצב גדול. מותו מכיל בתוכו את מות המעשה האנושי הפשוט; את מות טוב הלב והרצון לפגוש את העולם ללא תיוגים וללא דיכוטומיות. כך, אדם לאדם.
בלי לרצות, ובלי להיות צד קובע בנושא, מר נולד לעולם המגלם בתוכו את צקצוקי הלשון של הגזענות משני המחנות: גם פלסטיני וגם יהודי. גזענים דתיים משני המחנות יאמרו שזה מעשה בגידה נורא כי הוא מזהם איזשהו גזע אליו הם חשים שייכים. גזענים נאורים לכאורה יאמרו שזה לא משנה להם, וכי האדם הוא מה שחשוב, אבל לא ישכחו לציין את הכמו-עובדה הזו, שמר הוא בן לאמא יהודיה ואב ערבי. עובדה? חשובה? האומנם? בעצם למה זה מעניין כל כך? מדוע זה הובלט בכל העיתונים? לא נמסר שלג'וליאנו היו נעליים מספר 44, גם צבע עיניו לא פורט, אפילו יצירתו לא באמת פורטה. דווקא התיוג הגזעי האכזרי והמחפצן, התיוג שכל מהותו התנגדה לו, הוא ש"זכה" להבלטה עם הירצחו. כמו הסיכה אותה נועצים מאספי הפרפרים, במי שרק לפני רגע היה פרפר. דווקא כשמעופו החלומי של ג'וליאנו, הלועג לכל התיוגים הגזעיים, נקטע ביד זדונית, דווקא אז ננעצה בו הסיכה המתייגת.
עוד בוואלה!
לאן נעלמו הפנים מול פנים?
הפילוסוף מרטין בובר דיבר על היחס אני-אתה. על המפגש האנושי הבסיסי, פנים מול פנים, בין שני סובייקטים חפים מכל קטגוריזציה פרט לכך שהם שני "אניים" הפוגשים זה את זה. עם עליית הפוסט מודרניזם, הלאומניות הסגרגטיבית והכוחניות, עולמו של בובר הלך והתפוגג. עולם החיים האמיתיים החל להיתפס כתמים וכלא רלבנטי. האנשים "המעודכנים" אוהבים לחשוב במונחים של אינטרסים, שליטה ומאבקי כוח. העולם של היחס הפשוט הבלתי- אמצעי והלא-אינטרסנטי הולך ודוהה עד שכמעט, גם אם מתאמצים, לא פוגשים בבני אנוש שמכירים בו.
מעשה הרצח שהתרחש בג'נין מנסה לחנוק את שעשה ג'וליאנו מר. הדיווח והדיון התקשורתי שבאו אחריו הפכו את המעשים הפשוטים והחשובים של היומיום לאפיזודות בתחום השפל של אינטרסים המייצגים לאומניות ואידיאולוגיות קיצוניות אחרות, שלא יכולות להיפגש עם דבר ויוצרות אוטיזם כוחני השואף להשתלט על כולנו. במובן הזה הרצח מאיים לרצוח לא רק את חייו האקטואליים של מר, אלא גם את מה שסימל בחייו.
גם אם מר היה סיני, יפני, שבדי, ורוד, צהוב או ירוק, מעשיו היו משמעותיים וייצגו את גרעין מהות קיומו החולף בעולם. נשבר הלב על ג'וליאנו מר ועל מעשיו שנעלמו מעולמנו. נשבר הלב עוד יותר על ששוב ניצחו התיוגים את רוח האדם.
אחרי שאחתים את הדרכון שלי, אסע למדינה השכנה, ואגיע לג'נין לתיאטרון של מר. לתיאטרון של ארנה וג'וליאנו, שכולי תקווה שימשיך ויפעל. לוואי ואמצא שם אנשים הפנויים להתעמק ביצירתם. לוואי ואפגוש שם יוצרים שיוכלו להיות משוחררים מהמאבק הבסיסי ביותר עליו חייב להיאבק כל אדם באשר הוא, כשהוא פוגע באי-צדק אנושי: המאבק על הזכות לשוויון וחירות. המאבק על הזכות להיות אנשים חופשיים. המאבק על הזכות להיות אנשים.