האינטרס האמריקני ואנחנו

1. "ישראל היא נושאת המטוסים האמריקנית הגדולה ביותר והזולה ביותר", אמר המדינאי ואיש הצבא האמריקני אלכסנדר הייג, שהיה מזכיר המדינה של ארה"ב בתקופת הנשיא רייגן. "זו נושאת מטוסים שאי אפשר להטביעה, שאין על סיפונה ולו חייל אמריקני אחד, ושממוקמת באזור חיוני לביטחון הלאומי האמריקני".

נראה שהממשל האמריקני אינו שוכח את האמירה הזאת, ואילו לממשל הישראלי כדאי לחזור ולהזכיר אותה.

ארה"ב יודעת עד כמה היא תלויה במדינת ישראל, וכדי לאזן את התמונה היא דואגת שגם ישראל תהיה תלויה בה. ואכן היא החזקה מבין שתינו, היא העשירה, הוותיקה, האמריקה. בידיה הכספים שאנו זקוקים להם, בידיה הווטו במועצת הביטחון של האו"ם, בידיה יונתן פולארד.

אבל אנחנו נושאת המטוסים האמריקנית הגדולה ביותר, וכשיורים עלינו טילים, יורים טילים על נושאת המטוסים האמריקנית הגדולה ביותר, הממוקמת באזור חיוני לביטחון הלאומי האמריקני. עד עתה לא היה אפשר להטביעה - אבל אמריקה חייבת לדאוג, יחד איתנו, שגם בעתיד לא יהיה אפשר להטביעה.

ירי הטילים הולך ומשתכלל מיום ליום, וכבר עכשיו יש בו איום ממשי על שרידותה של נושאת המטוסים האמריקנית הנקראת "מדינת ישראל". אם ביום מן הימים ייאלץ צה"ל לסגת גם מהרי השומרון, עלולים טילי האיסלאם הרדיקלי ליפול גם בתל אביב וגם בנתב"ג - ומה יהיה אז על הביטחון הלאומי האמריקני?

2. החלטתם של הנשיא לשעבר קצב ושל פרקליטיו לערער על גזר דינו בפני בית המשפט העליון צריכה להתקבל בכל הכבוד והסובלנות על ידי כל מי שהילל ושיבח את בית המשפט המחוזי, רק לפני שבועות אחדים, על גזר הדין שעליו קצב בא כעת לערער.

אונס הוא אונס הוא אונס, אבל צדק הוא צדק הוא צדק. העובדה שפרקליטו של קצב הוא עורך הדין אביגדור פלדמן, הידוע במלחמותיו הצודקות למען חפים שמערכת המשפט הישראלית הרשיעה אותם לשווא, היא סיבה טובה לתת לערעור הזה את כל הסיכוי שהוא ראוי לו. הרשעת הנשיא לשעבר היתה ניצחון תודעתי חשוב של זכויות האישה, וזכויות האזרח באשר הוא. אבל גם משה קצב הוא אזרח המדינה, ואין ספק שהוא זכאי למיצוי סיכוייו המשפטיים.

3. שטרות הכסף החדשים של בנק ישראל כבר בדרך, ואולי מאוחר מכדי להחליט על הדפסתו של "שטר מזרחי", אשר "יאזן" את "ההגמוניה האשכנזית" שהולכת להיווצר בארנקים. מצד אחד, צודק השר שלום, הדורש זאת, שכן היו בעם ישראל גדולי רוח שלא נקראו "גולדברג" או "בלובשטיין". מצד אחר, יש משהו מלאכותי, ואולי גם ארכאי, בתקינות הפוליטית האפולוגטית שמכריחה תמיד לשבץ בכל פאנל, בכל מפלגה, בכל ועדה ובכל חלוקה של פרסים או תפקידים או מה שלא יהיה, את "האישה" ואת "המזרחי", ובדרך כלל גם את "הדתי", את "הימני" ועוד. החברה הישראלית גדלה ומסתעפת, ומדוע ייפקד מקומם של הנציג "הרוסי", הנציג "האתיופי", נציג ההומואים והלסביות וכן הלאה והלאה?