החיים שמתחת לכיפות הברזל

סוף השבוע האחרון היווה שיא חדש בכמות האש שניחתה על דרום הארץ מאז עופרת יצוקה. 700 אלף איש, כך דווח בחדשות, בילו את השבת בבתיהם, צמודים לממ"דים ולמקלטים (אם יש כאלה בסביבתם). הצלחתה של כיפת ברזל, כך מתברר, לא שיחררה את תושבי הדרום, גם אם מנעה פגיעת נפגעים.

המושג כיפת ברזל חדר לתודעתנו, בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, לפני כחמש שנים. ביקרנו באתר, נפגשנו עם המתכננים, שאלנו הרבה שאלות. ביקרו אותנו תומכי חלופת השימוש בלייזר. דיברו איתנו על בעיית הטווח הקצר שאינו מכוסה. על פצצות המרגמה שאין להן תשובה. תהינו על המחיר היקר. שאלנו עד כמה ניתן לקצר את משך הזמן עד לתפעול, עד לרגע ההצבה, עד לרגע הפעולה. אי אפשר היה לדעת באופן חד-משמעי אם ההוצאה הכספית הגדולה הזו היתה מוצדקת. הימים האחרונים מוכיחים כי לא היתה זו טעות; צדק עמיר פרץ כאשר התעקש על ההשקעה בכיפת ברזל, צדק אהוד ברק שהמשיך בלחץ, וצדקו מי שהעניקו להם גיבוי בכנסת.

מערכת מעיל רוח, לעומת זאת, ליוותה אותנו בשלבים האחרונים של מלחמת לבנון השנייה. עד אז נדמה היה כי טנקי מרכבה סימן 4 עמידים בפני טילי נ"ט, והמלחמה הוכיחה שיש טילים החודרים גם שריון זה. מעיל רוח אמורה היתה להגן על הטנקים מפני טילים כאלה באמצעות נשק המסוגל ליירט את מי שמנסה לפגוע בטנקים.

יעילות הפתרון כבר הוכחה, אלא שעלותו מנעה, בשעתו, שימוש באמצעי זה. המלחמה זירזה את ההחלטה לכסות חלק ניכר מן הטנקים ב"מעילים". וזה עובד. במקרים האחרונים שבהם נורו טילים נגד טנקים, הם יורטו.

אלא שאין כיפות ברזל ומעילי רוח טוטאליים בעולמנו. התחמשות המיליציות האיסלאמיות בעזה לאחר עופרת יצוקה דומה להתחמשות חיזבאללה בלבנון בעקבות מלחמת לבנון השנייה.

האמצעים שבידינו, מוצלחים, יצירתיים ויקרים ככל שיהיו, לא יהפכו את הדרום למקום בטוח ולא יעניקו לו אפשרות לחיות את חייו מתחת לאיזו כיפת ברזל, כשהטילים עפים מעליו ואינם מפריעים לחיים המתנהלים מתחתיו.

גם אם ניירט מהנדס כזה או אחר, תמשיך עזה לחפש נקודות תורפה במערכות ההגנה שלנו, ותמצא אותן.

אין בכך כדי לבקר את ההחלטות שהתקבלו. המיגון הכרחי. כיפת ברזל חשובה מאוד, ומעיל רוח היא תוספת חשובה לשריון. אבל מישהו צריך לשאול את עצמו מה זה אומר אם אחרי ארבע שנות שלטון חמאס בעזה כל מה שנותר לנו לעשות, אחרי שהענקנו את הרצועה במתנה לארגון המפוקפק הזה, הוא להוציא סכומי עתק על מגננה או לצאת שוב למלחמה בעזה. ויש לזכור כי מבצע כזה יתנהל הפעם כאשר מצרים שונה לחלוטין יושבת מצידו השני של הגבול.

אם עשירית מן היצירתיות שהושקעה בפתרונות שנמצאו עד כה היתה מכוונת למאמץ המדיני, אולי אפשר היה למנוע ממאות האלפים לשבת בחדרי הבטון שלהם בשבת.