זה השוביניזם הנשי, טמבל

בתקופה רווית ידיעות מצערות על אסונות מקומיים ובינלאומיים, ובשבוע בו הופקרה ונרצחה עוד צעירה מלוד על ידי בן זוגה, נצנצה כיהלום באפלה הידיעה המשמחת כי עוד תקרת זכוכית נשברה: לראשונה בתולדות מדינת ישראל תכהן אישה בתפקיד החשב הכללי של משרד האוצר.

במסיבת עיתונאים חגיגית בו הודיע על המינוי, הדגיש שר האוצר יובל שטייניץ את ההיבט ההיסטורי של מינוי אשה לתפקיד זה ואת חשיבות קידומן של נשים ראויות לתפקידי מפתח בחברה הישראלית. הידיעה כשלעצמה אכן משמחת והמינוי ראוי לכל הדעות; עסקינן באישה יוצאת דופן שפילסה את דרכה בעולם גברי, ושוביניסטי לעתים. ואולם, העובדה שבישראל 2011 נערכת מסיבת עיתונאים חגיגית בה מודגשת ההיסטוריות של המינוי על רקע מגדרי, היא תעודת עניות מבישה לחברה הישראלית.

אחרי כ-63 שנות קיומה, מדינת ישראל – מדינה צעירה המובילה קדמה בתחומים רבים – עדיין מפגרת אחרי מדינות דמוקרטיות נאורות בכל מה שקשור במינוי נשים בתפקידים בכירים במשק ובכלכלה, במגזר הפרטי והציבורי; למעט חריגות ספורות, מדינת ישראל עדיין מנוהלת ביד רמה ובזרוע נטויה בידי המין הגברי.

זה נכון, קיימות שלל טענות שאפשר להעמיד מנגד. אכן, ישנם נשים שבוחרות להמקד בחיי המשפחה על פני הקריירה התובענית, ובמקרים רבים טענות הנגד במקומן. אך אל לנו לשכוח את ריבוי המקרים האחרים, בהם נשים מוכשרות אינן מצליחות לנפץ את תקרת הזכוכית. חלקן פשוט בוחרות לקבל את גזר הדין ואנחנו, כחברה, מפסידים אותן ואת ההישגים שהן יכולות להביא עמן. כמובן, שיש לזכור גם את אותן נשים שהצליחו לנפץ את תקרת הזכוכית והתברגו בתפקידי מפתח בחברה הישראלית. אבל אלה אינן פועלות ולעיתים אף מכשילות מינויים וקידומים של נשים אחרות, כך שהבעיה אינה נעוצה רק בשוביניזם הגברי אלא לעיתים גם בשוביניזם נשי.

עם התקרב חג החירות, אני קוראת לכל אותן נשים משפיעות לפעול ביתר שאת ובנחישות לקידומן של נשים מתאימות לתפקידי מפתח; זו צריכה להיות מדיניות מוצהרת ומכוונת, שכן הנשים שהגיעו לעמדות השפעה נמצאות בפוזיציה שמהווה זכות גדולה, אך טומנת בתוכה גם חובות. הן מחויבות להשפיע ולשנות את הסדר החברתי הקיים, בו גברים בצמרת הם הכלל, והנשים הן היוצאת מהכלל. אחרי הכל, האשה אינה החוליה החלשה, אלא החוליה החזקה בשרשרת.