לאחרונה מתרבים המאיימים עלינו מפני הצפוי לישראל לקראת ספטמבר, מועד כינוס העצרת הכללית של האומות המאוחדות, אז אמורים הפלשתינים לבקש שהאו"ם יכיר במדינה פלשתינית באופן חד-צדדי. בחוגי השמאל מבקשים בעקבות זאת להאיץ את התוכנית המדינית הכוללת נסיגה ישראלית לקווי 67' כדי להימנע מעימות מדיני עם העולם.
אלא שמאז יום חמישי האחרון אנחנו מקבלים את התשובות הפשוטות והכואבות ביותר לשאלה מדוע אי אפשר להמשיך במדיניות הנסיגות - זה החל בטיל הנ"ט שפגע באוטובוס התלמידים, ונמשך מאז במטר רקטות כלפי יישובי הדרום, והסלמה בקרבות של צה"ל בעזה. ולהזכירנו, רק לפני שנים מעטות יצאנו מעזה, ועוד אחרי שעקרנו אלפי יהודים מבתיהם. אם זו התמורה לנסיגה מעזה, קל לשער אילו מטחי טילים נספוג אם ניסוג גם מיהודה ושומרון.
השמאל הישראלי משתמש בשני מטבעות לשון בבואו לשכנע אותנו בדבר הסכם מיידי עם הרשות הפלשתינית. מצד אחד מדברים על עוולות "הכיבוש" ומצד שני שואלים "הלנצח נאכל חרב?". בכך מנסים לשדר לנו תחושת ייאוש מהמצב.
אבל בכל הנוגע ל"כיבוש" חשוב להזכיר כי אין אדם יכול להיות כובש במולדת שלו. לצערי התרחקנו ממושגי יסוד בתולדות הציונות, למשל מולדת, כבוד לאומי וגאווה יהודית. אבל אם אנו כובשים בירושלים, בשכם ובבית אל, על פי אותו היגיון אנו כובשים גם במדינת תל אביב רבתי.
במקומות שלא הייתה לנו חרב, הושמדנו
הערבים שסביבנו מעולם לא ויתרו באמת על דרישתם לחזור לרמת אביב (שייח' מוניס). רק סוחרי אשליות מוכרים את נכונותם של הפלשתינים להכיר בישות יהודית במדינת ישראל, גם לא בגבולות 1948.
ובנוגע לשימוש בחרבנו: הרי עם ישראל, משחר עלותו על בימת ההיסטוריה, מעולם לא ביקש לחיות על חרבו. העם היהודי רודף שלום ותמיד היה מוכן לשלם מחיר עבור השלום, גם כיום, אפילו לתקופות קצרות.
אבל עובדה היא שמסביבנו שולפים כלפינו חרבות. פעם היו אלה סכינים, אחר כך מטענים, מחבלים מתאבדים וכיום טילים. ואם בלית ברירה אנו נאלצים כיום ליטול את החרב בתגובה - אל לנו להרפות ממנה עד לרגע שבו ייכון שלום אמיתי. מזלנו הגדול שהיום שיש לנו חרב. באותם מקומות שלא היתה לנו חרב, הושמדנו.
חשוב שנבהיר לעולם, וגם לעצמנו, כי שבנו למולדתנו כדי לחיות בה ולחיות לנצח נצחים. אין לנו לאן ללכת מכאן.
הדיבורים הישראליים האינסופיים על יוזמות שלום הפכו להיות שם קוד לוויתורים ולביטוי של פחדים קיומיים מיותרים לחלוטין. הוויתורים והפחדים הקיומיים רק מרחיקים את השלום ומשכנעים את שכנינו להתעקש.
מדוע עליהם לדבר איתנו על שלום אם דוברים ישראלים משכנעים את העולם המערבי כי אנו כובשים? ובכלל, אם אנו מדינה כה רעה מדוע רוב הפלשתינים שהצטרפו אלינו לאחר מלחמת ששת הימים לא מוכנים, תמורת כל מחיר, לעבור לשלטון הרשות?!
לקראת ספטמבר ולנוכח האירועים בדרום צריך להתחזק ולהתלכד. לחזור ולדבר על זכויותינו בארץ הזאת, על קביעות חיינו כאן ועל נכונותנו להמשיך ולהגן על עצמנו כל עוד יהיה צורך בכך. רק כך יהיה סיכוי אמיתי להידברות ולשלום.