פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      כיפה מעופרת יצוקה

      מערכת "כיפת ברזל" מאוד יעילה, אך אין מספיק סוללות כדי להגן על כל האזרחים. צביקה פוגל חושב שרק מהלך התקפי ומפתיע בעזה יוכל למנוע אחת ולתמיד את שגרת הירי השוחקת לעבר הדרום

      המצב בעזה כל כך נפיץ, עד שלעתים נדמה כי די בנהמת מפלט לא מכוונת של מנוע מכונית כדי להצית את כל הרצועה. ארגוני הטרור הקטנים בכלל, וארגון הג'יהאד בפרט, מזנבים בחמאס הן בהתעצמות הצבאית והן בהשפעה על הציבור.

      המהפכה שביצע החמאס בשנת 2006 - ובעקבותיה ההשתלטות על רצועת עזה - לא הושלמה. לחמאס קמה אופוזיציה צבאית ואזרחית, שיכולה אולי ללמד מה עלול לקרות בחלק מהמדינות השכנות, כשמהפכה מאבדת שליטה. חלק מתהליך ההתדרדרות וההסלמה בימים אלה, המשבש את חיי השגרה של תושבי הדרום, נובע מתוך עימות הפנים-פלסטיני, בו כל ארגון מנסה להוכיח את כוחו ומחויבותו האידאולוגית באמצעות פגיעה בישראל, אם אפשר בצה"ל - ואם לא, בעורף האזרחי.

      רצח משפחת פוגל באיתמר, ירי הרקטות לעבר יישובי הדרום והפגיעה באוטובוס הצהוב ב"עוטף עזה", מחייבים את המנהיגות הישראלית לעבור למתכונת של מדיניות התקפית המממשת את תפיסת הביטחון: "העברת הקרב לשטחו של האויב". אלא שמאז הנסיגה מלבנון וההתנתקות מרצועת עזה, המנהיגות הישראלית חושבת, מתנהגת ומנהלת מדיניות של הגנה וספיגה. במקום לגרום למובילי ולפעילי הטרור לחוש נרדפים, ובמקביל לחסל את יכולתם הצבאית, משקיעה מדינת ישראל את עיקר מאמציה בטונות של בטון ובמערכות ליירוט רקטות דוגמת "כיפת ברזל".

      גם גאוות היירוט לא תסתיר את שיבוש חיי השגרה

      אין ספק ש"כיפת ברזל" מוכיחה בימים קשים אלה יכולות מבצעיות מרשימות בהגנה על אשקלון. תחושת הביטחון של התושבים משתפרת כשהם יושבים בממ"דים וצופים בשידורי הטלוויזיה המקרינים שוב ושוב את יירוט הרקטות, אך תחושת הביטחון, ואולי אפילו גאווה פטריוטית ישראלית, לא יכולים להסתיר את העובדה הבלתי אפשרית של שיבוש מוחלט של חיי השגרה ואת תחושת ה"בן ערובה". אפשר לחיות בממ"ד כמה ימים, אך אי אפשר להתרגל לריצה בין פצצות המרגמה, למציאת מחסה בעת אזעקת "צבע אדום" או לפחד שבנסיעה לבית הספר.

      קשים הם חייו של מנהיג בישראל, ועל אחת כמה וכמה קשים הם חייו בעידן שבו יש רק שתי סוללות של "כיפת ברזל". ההחלטה על מי להגן ואת מי להפקיר אינה קלה. חמאס וארגוני הטרור ברצועת עזה אינם קופאים על השמרים, והם ימצאו את הפרצה - ממש כפי שמצאו אותה באיתמר ובין העצים בואכה אוטובוס צהוב המסיע ילדים. מיומנותם המקצועית גוברת ונוסכת בהם ביטחון ביכולתם, ומעלה את המוטיבציה לפגע בנו. מלאי אמצעי הלחימה של ארגוני הטרור מתעצם, ובעידן בו סיני הופכת להיות שטח הפקר, בכל יום טווח האיום על יישובים ישראלים הולך וגדל.

      אין ברירה, אנחנו אמנם לא אוהבים מלחמות ועוד פחות אוהבים להילחם בחגים ובחופשות, אך אם חפצי חיים אנחנו, עלינו ליזום מהלך שישנה את פני ההיסטוריה ברצועת עזה וישפיע גם על אויבנו האחרים ובעיקר על החיזבאללה. רק מהלך התקפי, יזום ומפתיע יכול להחזיר את הצבע האדום ללחייהם של ילדי "עוטף עזה" ולהפסיק את השימוש ב"צבע אדום" במערכות האזעקה. רק הבנה כי הזכות להגנה, שמאפשרת לנו להעתיק את הלחימה לשטח הפלסטיני, תקטין את הצורך לפרוש סוללות רבות של "כיפת ברזל" ולנצל את השטחים לגידולים חקלאיים ולהרחבת היישובים בנגב. אין ברירה, מי שרוצה לנצח ולהנציח את קיומו לא יכול להישאר בהגנה ולקוות כי יצליח לשרוד, הגיע זמן היוזמה וההתקפיות.


      *תא"ל (מיל') פוגל היה מפקד מערך האש בפיקוד דרום במבצע "עופרת יצוקה"