קבוצת ידוענים, שיצא להם מוניטין בפעילות ביטחונית, אקדמית וציבורית, חתמה על מינשר הקורא לבנימין נתניהו ליזום מהלך מדיני. לא סתם מהלך אלא אחד המקובל עליהם, והוא דומה כשתי טיפות מים למסמך ז'נבה שעיבד ד"ר יוסי ביילין ולהצעה שהניח אהוד אולמרט לפני אבו מאזן בשלהי כהונתו. מותר להם. אין בכך כל רע.
יש בתוכניות אלה בעיה מהותית. אם ישראל מודיעה מראש כי תראה בקו הירוק של 67' את הגבול בינה לבין פלשתין, על מה יתנהל המשא ומתן בין הצדדים? ולמה שהפלשתינים יסכימו כי מדינתם תהיה מפורזת מנשק כבד לאחר שתביעתם העיקרית התקבלה מראש?
מצעד כזה עולה כי אין סיכוי לקיים בתחומי פלשתין - על אדמה שתיקנה בכסף מלא - יישובים יהודיים, מעין איזון: טייבה בישראל, איתמר בפלשתין. זה מתכון לקרע בעם היהודי.
היוזמים חשים במידה רבה של דיוק כי חלקים ניכרים בדעת הקהל ובממשלה שוללים את הצעתם. היא יכלה להתקבל בעבר. למעשה הוצעה על ידי אולמרט, ואבו מאזן חמק ולא השיב לו וליורשו עד עצם היום הזה.
הבעיה היא שישראלים כמותי, המוכנים לקבל את רוב חלקיה של היוזמה החדשה, יודעים כי אין להם שותף פלשתיני. אם אבו מאזן דחה את הצעת אולמרט, אין לישראל שום מתווה להציג בפניו. צריך רק לא להיתפס לכזב כאילו מנהיג הפלשתינים חמק מאולמרט מפני שימיו בשלטון היו ספורים. שכן אם הצעתו הוותרנית נראתה לאבו מאזן, היה עליו לקבלה בשתי ידיים. מפני שהיא היתה מתבצעת אילו הרכיבה ציפי לבני את הממשלה, והיא היתה מעיקה על נתניהו בזירה הבינלאומית משהיה מנסה להשתחרר ממנה. אך אבו מאזן לא קיבלה מפני שאינו רוצה אפילו בה.
לכן, עוד לפני שמגיעים לדון בסעיפים הבעייתיים בהצעה שהוצגה אתמול, ראוי לומר ליוזמים כי דבריהם טובים ונכוחים, "אך שומע אין להם מאת המלך". אם הם סבורים שיהיה מענה חיובי לתוכניתם מצידו האחר של הקו, עליהם לכנס את העיתונאים לא בבית סוקולוב בתל אביב אלא במרכז העיתונות המקביל לו ברמאללה, בחסות הרשות הפלשתינית. כשזה יקרה - יהיה על מה לדבר.