ישראל היא לא קיבוץ. לא חייבים להשוות ללא הרף בין תנאי החיים של כל אזרחיה. יש מידה רבה של פרובינציאליות, שלא לומר קנטרנות קטנונית, במנהג הישראלי הרווח של חיטוט ציבורי באורחות חייהם של ישראלים אמידים מן הממוצע. האנשים האלה כבר אינם חברינו מחצר המשק הישן או מהפלמ"ח, שאמורים לאכול איתנו את אותו החול מתוך אותו המסטינג.
למה הם כן ואנחנו לא, שואל אותנו יצר הקנאה הטבעי, אבל ראוי שנתגבר עליו. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את הטיסות האלה לחו"ל, אבל אם הם יכולים להרשות אותן לעצמם, מי אנחנו שלא נרשה להם זאת?
שירות הרפואה הפרטית בישראל, השר"פ, נפסל בבג"ץ ב-2009 ונאסר להפעלה ברוב בתי החולים הציבוריים לא מפני שקיומו בא על חשבונם של החולים הלא פרטיים בבתי החולים האלה. שהרי השירות, המאפשר לחולה לבחור רופא מייעץ ורופא מנתח ולקצר תור לבדיקות ולניתוחים, ניתן אחרי שעות העבודה הרגילות של הרופאים וממומן כמובן באמצעות תשלום אישי או דרך ביטוח פרטי.
מי שהרוויחו מן השר"פ, מלבד החולים שפנו אליו, היו הרופאים שהועסקו בו. הם תוגמלו על כך בעין הרבה יותר יפה מזו שבה בתי החולים מתגמלים אותם על עבודתם בשירות הרפואי הציבורי. אולי תוספת ההכנסה הזאת אף איפשרה להם להמשיך לעבוד בבתי החולים בתנאים הירודים שבגללם הם שובתים כעת, ואולי, אלמלא פסיקת בג"ץ, היתה שביתת הרופאים הנוכחית נמנעת.
כך או כך, אין ראיה לכך שהפעלתו של השר"פ בבתי החולים פגעה, בכל צורה שהיא, ברווחת החולים שלא השתמשו בו. גם אין ראיה לכך שבתי החולים הירושלמיים שבהם הוא המשיך לפעול, ובראשם בית החולים המצוין הדסה, ניזוקו מכך - או שניכרה בהם, חלילה, אפליה לרעה של רמת הטיפול בחולים ה"רגילים".
גורמים בעלי אידיאולוגיה סוציאל-דמוקרטית רואים בשר"פ רעה חולה, אבל בעיני חולים רבים - בהם כאלה שאינם עשירים - הוא דווקא טוב. האגודה לזכויות האזרח מגדירה את השר"פ כ"סכנה בריאותית", אבל זכותו של כל אזרח לקבל כל טיפול שהוא בוחר בו כשמרחפת על בריאותו סכנה אמיתית.
הרעיון של סגן שר הבריאות ליצמן לחזור ולהנהיג את השירות הרפואי הפרטי בבתי החולים באמצעות הביטוחים המשלימים של קופות החולים, עשוי - אם יוגשם באופן מבוקר ונכון - לאפשר לרופאים מרווח נשימה, שיזרים לכל מערכת הבריאות הציבורית אוויר.