ג'וליאנו מר: בין שני קטבים

לא הרבה שחקנים עוברים מהלך כה מורכב בחייהם האמנותיים. במשך חייו ג'וליאנו מר תמיד נמשך אחרי האסור. הוא רצה לגלם את התפקידים הקשים ביותר בקולנוע ובתיאטרון. בלי קשר לדעותיו הפוליטיות בנושא הישראלי ערבי - מדובר היה בשורה התחתונה בשחקן מוכשר ביותר. ואכן, כמה מהדמויות שגילם היו בלתי נשכחות והרחיבו את האופקים האמנותיים בתרבות. ג'וליאנו אהב לגעת בקצוות, לחצות את הגבול האסור.

מר גילם בחייו את שני הצדדים. כך הוא עבר את הישראליות כלוחם בצה"ל, ואף למד בבית ספר למשחק בית צבי. בשנת 1985 הוא גילם תפקיד של לוחם לח"י בסרט "זעם ותהילה" של אבי נשר.

נשר סיפר אתמול כי מנהל בית הספר בית צבי הזהיר אותו כי ג'וליאנו טמפרמנטי וקיצוני, ואף הרס סט תפאורה כשההכנות להצגה לא מצאו חן בעיניו. אך דווקא בשל כך בחר אותו נשר לתפקיד "אדי הקצב". במשך חמישה חודשים הוא התכונן לתפקיד בצורה הכי מקצועית שיש - דווקא של לוחם לח"י.

קשה לשכוח את משחקו של מר בסרט "בר 51" של עמוס גוטמן. גוטמן עשה בשנות ה-80 ככל יכולתו כדי לאתגר את התל-אביביות ואת השתיקה סביב הומוסקסואליות. ג'וליאנו שיחק את תומס, שמגיע עם אחותו מריאנה (סמדר קילצ'ינסקי) לשוליים ההזויים של תל אביב. סרטי גוטמן זכו להכרה אמנותית רק אחרי מותו, אך החבירה בין השניים, היום, מובנת יותר כברית של דחויים בתרבות.

ג'וליאנו היה אחד משחקני התיאטרון הטובים שראתה הבמה הישראלית. זכורה לי הופעתו ב"נשיקת אשת העכביש" בתיאטרון הבימה וב"אותלו" בתיאטרון חיפה. היתה לו נוכחות בימתית פנומנלית; הוא נכנס למשחק בצורה טוטאלית ואיתגר את גבולות השפה הבימתית. אני זוכר שממש פחדתי ממנו כשראיתי אותו על הבמה.

בשנת 2003 מר יצר וביים עם דניאל דניאל את הסרט התיעודי "הילדים של ארנה", בהפקת אסנת טרבלסי. בסרט נחשפה הדרמה של חייו: אמו היהודייה, ארנה מר-ח'מיס, התגלתה כאישה ציונית שהפכה לפעילת שלום מסורה עד ימיה האחרונים. ארנה הקימה במחנה הפליטים תיאטרון, כדי שהילדים במקום יוכלו לקבל אופק פעולה, מחשבה ותקווה אחרת. בעקבות פעילות צבאית ישראלית נהרס התיאטרון ונהרסו חיי הילדים. ג'וליאנו גנז את הסרט משום שאמו סירבה שיביים סרט תיעודי על חייה.

בשנת 2001 ג'וליאנו מר זיהה בטלוויזיה את יוסף, המחבל שביצע פיגוע בחדרה, כאחד מהילדים שהכיר משהותו בג'נין. הוא לא האמין שאותו ילד חייכן הפך למחבל חסר רחמים.

שבע שנים לאחר מות אמו, חזר מר לג'נין וצילם את כל הילדים שגדלו מאז. באופן חסר תקדים, השתמש מר בהצלחה של הסרט ובתמיכה הבינלאומית כדי להקים מחדש את "תיאטרון החירות" בג'נין, ואף ניהל אותו בעשר שנים האחרונות, למרות התנגדויות רבות - גם בתוך העיר עצמה. כך, ג'וליאנו חצה את הגבול בין האמנות לבין החיים, וביקש עד יום מותו שלא להפסיק לאחוז בהם.